לחתן הטרי של פרס התעשייה, מנכ"ל חברת הדלתות רב-בריח, שמואל דונרשטיין, יש כמה דברים להגיד על הניסיון של ברייט-פוד הסינית לרכוש מקרן אייפקס הבריטית את השליטה על תנובה: "אם הבעלות על תנובה תהיה בידיים סיניות - ועדיין התעשייה בישראל תהיה מצוינת, עם עובדים מיומנים ועם עתודה מתאימה של כוח אדם, הרגולציה תהיה הגיונית והממשלה תעדיף אותה - תנובה תישאר בישראל והסינים ימשיכו להשקיע בתעשיות נוספות. בהתקיים מצב הפוך - שבו הרגולציה חונקת, התעשייה תמשיך להיאנק מחוסר בכוח אדם מקצועי ותתכווץ - הסינים, או כל בעל בית אחר שיהיה לתנובה, יעתיקו אותה מכאן. ומה שיוצא מכאן, כך כבר למדנו, לא חוזר", הוא מזהיר בשיחה עם "גלובס".
מחר בערב דונרשטיין יקבל את פרס התעשייה לשנת 2014 יחד עם ארבעה תעשיינים נוספים, טובה פוזנר חנקין, יו"ר פלסאון; אהוד רייביץ, מנכ"ל אלכם מדיקל; ישראל (איזיה) צ'צ'יק, יו"ר אליאנס; ושרגא ברוש, יו"ר קבוצת מפעלי י. ברוש ולשעבר נשיא התאחדות התעשיינים.
דונרשטיין, נימקו השופטים את הסיבה לזכייתו בפרס היוקרתי, הקים את רב-בריח משבריה כשרכש אותה לפני כ-5 שנים כשהייתה על סף פשיטת רגל. באותם הימים החברה מנתה כ-170 עובדים, וכיום היא מונה כ-500, המפעל שבאזור התעשייה הדרומי באשקלון מייצר לאורך כל שעות היממה, ובעוד כארבעה חודשים ייפתחו בו קווי ייצור נוספים לאחר השקעה של כ-20 מיליון שקל. "אנחנו נהיה מפעל דלתות מיגון ענק, עם תפוקה של 250 אלף דלתות בשנה", אומר דונרשטיין, "אנחנו התשובה לתחרות עם המזרח הרחוק: כשבהודו ובסין מציעים הרבה ידיים עובדות, אנחנו צריכים לתת את התחרות באיכות, בחדשנות ובפיתוח. אני לא מתחרה עם הסינים. מבחינתי, התחרות היא בגרמנים".
בהתבסס על עשרות פטנטים שרשומים על שם רב-בריח, דונרשטיין מחזיק בפורטפוליו מוצרים שאותם הוא מייצא ליותר מ-40 מדינות. החדשנות הזאת, כך הוא אומר בשיחה עם "גלובס", אפשרה להקים כאן תעשייה מצליחה ומפוארת, למרות ממשלת ישראל. "זה פשוט מאוד: צריך לראות לאן הולך הכסף, אילו מקומות מוכרזים כאזורי עדיפות לאומית. אני מייצר באשקלון ובימים של לחימה בעזה הייצור מתקיים תחת אש של טילים, אבל הכסף של המדינה הולך למקומות אחרים. אני לא מקטר. אני משקיע בעצמי. יש לי יותר מ-40 מהנדסים שעוסקים בפיתוח. נתבסס על מרכז ההשקעות שיש לו מסלול שמתוקצב ב-21 מיליון שקל ועליו יש 250 בקשות להשקעה וכולן מוצדקות? מה הוא יכול לעזור?".
"שוק חופשי - בתוך ישראל"
"העולם משתנה, התעשייה מקבלת צורה אחרת", אומרת ל"גלובס" כלת הפרס, טובה פוזנר חנקין מפלסאון, שמייצר במעגן מיכאל מערכות צנרת מפלסטיק. "במצב כזה, מעניין מאוד להיות חלק מגלגל שמסתובב, וזה מחייב לעבוד בקצב גבוה, להתמודד עם תחרות שהולכת ונעשית אגרסיבית ומיום ליום רק מתפתחת. זה מגביר תמיד את הצורך להיות טובים, כי רק מי שטוב שורד, משדרג ומתפתח". כ-1,200 איש מועסקים בפלסאון, מחציתם בישראל. פוזנר חנקין ערה לשיח הציבורי על ההשתלטות האפשרית של ברייט-פוד הסינית על תנובה, וסבורה שמקבלי ההחלטות בממשלת ישראל צריכים "לחשוב טוב על מה אנחנו רוצים להשאיר כאן". מבחינתה, גם לעיקרון של שוק חופשי יש קווים אדומים: "נשמור את השוק החופשי בתוך ישראל".
על אף פעילותה הנרחבת בעולם, 80% מפעילות המחקר והפיתוח של פלסאון נעשית באתרי החברה בארץ, ופוזנר חנקין מסבירה את העובדה הזאת בהחלטה, שבבסיסה יש גם ציונות. "אני יודעת שיתכן שאני מפסידה בגלל זה כסף, אבל מבחינתי זה הפסד זמני כי בסוף כולם מגיעים אל אותה נקודה. גם אם יש פיתוי להעתיק ייצור החוצה, אני מבינה שאם נעשה את זה בסוף לא תישאר כאן תעשייה. וכן, יש רגולציה שלא תמיד עוזרת, ויש עוד גורמים ברקע שמפריעים, אז אני לוקחת אוויר ומתמודדת עם המכשולים. אני מכירה את המצבים האלה היטב: אני יושבת מול רגולטור, מתעצבנת, מטיחה את הכוס על השולחן ומסננת 'אני עוברת לרומניה'. אבל בסדר, זה תמיד עובר לי".
"ערך מוסף לשוק העולמי"
התעשיין ישראל (איזיה) צ'צ'יק, יו"ר חברת הצמיגים אליאנס, מקבל את פרס התעשייה בנימוק ש"בזכות אישיותו והרוח הניהולית הייחודית לו, הפכה החברה שבראשותו מעסק קטן וכושל למפעל רווחי, יעיל ומשגשג, עם פעילות גלובלית חובקת עולם".
"הקושי של התעשייה המסורתית בישראל, הוא בכך שהייצור בה יקר פי כמה וכמה מעלויות הייצור במזרח הרחוק", אומר צ'צ'יק. "כאן העלות של שעת עבודה היא בין 15 ל-17 דולר לעובד, לעומת 5 דולר במזרח הרחוק. בזה אנחנו לא יכולים להתחרות, אבל מכאן תפקידנו הוא להביא את הערך המוסף לשוק העולמי. להביא את המוצר, שהשוק העולמי יהיה מוכן לשלם עליו, וזה מחייב המון מחקר ופיתוח והרבה מאוד חשיבה מחוץ לקופסה".
כ-750 עובדים מועסקים באתר הייצור של אליאנס בחדרה ו-98% ממוצרי החברה מיועדים לייצוא. "האתגר המרכזי של התעשיינים הישראליים בימים האלה הוא לבצע את ההתאמות הנדרשות למצב בשווקים, ואם זה אומר שצריך להתייעל, אז פשוט להתייעל ולהפוך אבן אחר אבן כדי לראות איך עושים דברים אחרת. זה תהליך סיזיפי ואינסופי, ובשביל זה צריך לנהל מפעל מרצפת הייצור שלו ולא מגובה של 15 אלף רגל".
פרס התעשיה / צילומים באדיבות התאחדות התעשיינים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
