קובה: חייבים לבקר לפני השינויים הגדולים והמהירים

מלבד הערך ההיסטורי, תוכלו ליהנות שם מנופים אורבניים קולוניאליים, אתרי מורשת אדריכלות עולמית וחיי לילה סוערים

במשך עשרות שנים הייתה קובה הכול חוץ ממדינה חופשית. אמי עלתה לארץ ב-1956, צעירה וחדורת ציונות, וכמו רבים מיהודי קובה, לא ראתה את השינוי הצפוי במדינה שלוש שנים אחר-כך, עם המהפכה הקומוניסטית. מדינת האי, שהייתה עד אז עליזה ומודרנית למחצה, ונסמכה על שולחנה של אמריקה, השכנה העשירה מצפון, הסתגרה בתוך עצמה תחת הנהגתו הכריזמטית של גנרליסימו קסטרו.

חלק מקסמה הרב של קובה לתיירים צמח מהחרם האמריקני ומהאמברגו המערבי הנוקשה, שהוטלו על המדינה מאז שנות ה-60. בזכות דגמי המכוניות מאמצע המאה ה-20, ולא מעט מבנים בסכנת התפוררות, נראית קובה כאילו קפאה בזמן, כמו היפהפייה הנרדמת, "בכלא מרצון שאליו הכניס אותה קסטרו", כפי שמגדיר זאת ד"ר גילי חסקין, היסטוריון, כותב ומדריך טיולים מומחה ליעדים מיוחדים ברחבי העולם (www.gilihaskin.com).

"הטיול לקובה לא דומה לשום טיול אחר", אומר חסקין, "זה לא טיול של אתרים היסטוריים וגם לא הכי מעניין מבחינת נופים - למרות שקולומבוס כתב על האי שהוא המקום הכי יפה שראה מימיו. אבל זה טיול אווירה שאין כמותו, מפגש עם מקומיים טובי מזג ונעימים ובוודאי אחד הטיולים החווייתיים ביותר שתוכלו לעשות".

יום 1-3: הוואנה - מרכז העצבים הקריבי

הוואנה היא אחת הערים היחידות באמריקה הלטינית שמוקפות חומה, ולאחרונה הוכרזה העיר העתיקה "הוואנה ויאחה" על-ידי אונסק"ו כאתר מורשת אדריכלות עולמי. הכובשים הספרדים לא נזקקו לחומה נגד התושבים המקומיים, כי הם שברו את רוחם וקיבלו אוכלוסייה כנועה וצייתנית. "החומה נבנתה כלפי הים הקאריבי, נגד שודדי ים", אומר חסקין. ללמדנו, שאין מדובר בג'וני דפ ובחבר מרעיו הקומיים מהוליווד, אלא ביורדי ים אכזרים, שמצאו את מחייתם בשוד ובהרג התושבים באיים.

חסקין: "בקובה אנו נפגשים בנושא העבדות, ששררה גם בקולוניות הספרדיות באמריקה. עבדים הובאו לכאן מאפריקה עד המאה ה-19. הספרדים הקתולים היו אמנם מאוד דתיים אך פחות גזענים מהפרוטסטנטים בדרום ארצות-הברית. לכן, העבדות כאן הייתה פחות נוקשה ומזעזעת מזו שהתקיימה בארה"ב, וגם הרבו בנישואי תערובת, שהם המקור לאוכלוסייה המולאטית המגוונת בקובה".

עד היום אוכלוסיית קובה לבנה ברובה, ומיעוטה שחורים מצאצאי העבדים, אך יש בה כ-35% מולאטים.

"סאן קריסטובל דה לה הוואנה" (La Habana), העיר הגדולה ביותר בקריבים היא עיר בירה קלאסית, עיר נמל ומרכז עצבים כלכלי, תרבותי ופוליטי. בהוואנה ובפרווריה חיים כ-2.2 מיליון תושבים, מתוך אוכלוסייה של כ-11 מיליון, באי שאורכו כ-1,200 ק"מ. רוחבו מגיע עד 200 ק"מ בנקודה הרחבה ביותר ו-35 ק"מ באזורי הזנב הצרים.

קובה מחולקת ל-16 מחוזות, חקלאיים ברובם, והיא משובצת במטעי אננס ובננה, טבק וקני סוכר. מבחינה תיירותית, כדאי לחלק את הזמן בין מספר ימים בהוואנה, שבה הנופים האורבניים הקולוניאליים, המלונות הגדולים וחיי הלילה המגוונים ביותר; משם לעמק הוויניאלס - אזור ההרים והנופים החקלאיים שבמערב קובה; לרבוץ קצת בחופים היפים, דקיקי החול באזור ורדרו ואם תטיילו כל הדרך ממערב למזרח תגיעו גם לערים הקולוניאליות סנטיאגו דה קובה וטרינידד (לא להתבלבל עם מדינת טרינידד וטובגו).

בהוואנה מומלץ לסייר בין כיכר המהפכה, האוניברסיטה והשוק, שם תמצאו פירות טריים לצד עבודות יד מסורתיות. בין אתרי החובה: סיור בסמטאות העיר העתיקה, רובע מיראמר היוקרתי על בתי המידות שלו, וטיילת מלאקון - המתאימה גם לטיול ערב רגלי.

בעיר שלושה בתי כנסת פעילים, אך הקהילה היהודית קטנטנה ומונה רק כמה עשרות משפחות. בקובה חיו עד אמצע המאה שעברה כ-20 אלף יהודים. חלקם הגיעו כסוחרים ממדינות המזרח התיכון, חלקם היגרו ממזרח אירופה אחרי המהפכה הקומוניסטית ובין מלחמות העולם. בשנים שלאחר המהפכה בקובה, עזבו רובם והיגרו לארצות-הברית ומיעוטם לישראל. הם לא נרדפו בארצם על שום יהדותם, אך החיים הקשים בארץ המסוגרת והענייה לא היטיבו עם הקהילה.

יום 4: עמק הוויניאלס - מטעים של טבק

עמק הוויניאלס מכונה "הגן של קובה", בזכות מטעי הטבק המשובחים שלו, והוא מצטיין גם באננס, תירס, קני סוכר וירקות. כאן תפגשו גם בוקרים אמיתיים רועים את עדרי הבקר בשטח. בין אתרי הטיול תמצאו את מערת האינדיאנים, ובה שטים בסירות בנהר תת-קרקעי. ביציאה מהמערה - ציור קיר ענק הנקרא "אל מורל דה לה פרהיסטוריה", המתאר דמויות אדם וחיות פרהיסטוריות. לא מדובר בציור מערות במובן המקובל, אלא ביצירה משנת 1961 שצייר לואוויגדו גונזלס מוריו, תלמידו של האמן המקסיקני הדגול דייגו ריברה.

ניתן ללון באזור, למשל בעיירה פינאר דל ריו, ולהמשיך לטייל או לחזור להוואנה ולצאת שוב לדרך למחרת.

ימים 5-6: סנטה קלרה - בעקבות צ'ה גאוורה

סנטה קלרה היא העיר שבה התחולל הקרב הגדול של המהפכה ובה שוכן המוזולאום של צ'ה גאוורה, שעליו אומר חסקין: "יותר משמדובר באתר יפה הוא מרשים ומלמד קצת על האינדוקטרינציה של הקומוניזם וההערצה שלה זכו קסטרו וחבריו המהפכנים".

קסטרו אמנם זכה לשלוט על קובה במשך יובל שנים, אך מי שנותר צעיר לנצח הוא הגיבור ארנסטו (צ'ה) גווארה, שהיה ארגנטיני במקור. הוא הצטרף למהפכה המרקסיסטית אחרי שפגש את האחים ראול ופידל קסטרו במקסיקו, והפך לאחד ממנהיגי קובה החדשה עם עלייתם לשלטון. הדרך מסנטה קלרה לטרינידד עוברת בנוף היפה של רכס סיירה אקסמברי, אחד מאזורי ההר הבודדים באי המישורי ברובו.

העיר טרינידד הייתה השער שבו עברו אלפי עבדים בדרכם למרכז אמריקה. טרינידד הקולוניאלית לא התקדמה כמו הוואנה למאה ה-20 ונעצרה כבר במהפכה התעשייתית. כך נשתמר בה האופי הספרדי-קולוניאלי הרומנטי. הרחובות מרוצפים אבן והגגות מחופים ברעפי חימר אדומים. כמו עיר קריבית טובה, גם כאן מומלץ לבקר במועדוני הלילה שמציעים תפריט אלכוהולי מקומי ומוזיקה מקורית.

יום 7: פלאיה אנ'קון

כדי להיכנס באמת לראש הקריבי, מומלץ לקחת יום מנוחה. כ-12 ק"מ מדרום לטרינידד תמצאו את רצועת החוף פלאיה אנ'קון - ארבעה ק"מ של חולות לבנים, מי אוקיאנוס צלולים ושוניות אלמוגים יפות, לצד כפרי דייגים רדומים.

יום 8: ביקור בעיר הנמל סיאנפואגוס

מטרינידד ניתן להמשיך מערבה - לנפוש באחד החופים היפים ולהמשיך לקצה המערבי של האי, שם שוכנת סנטיאגו דה קובה הססגונית, שממנה ניתן לטוס בחזרה לאירופה.

למי שמתכנן לחזור מהוואנה, כדאי לרדת לחוף הדרומי הארוך של האי. העיר הקולוניאלית הקטנה סיאנפואגוס (מאה להבות), היא עיר נמל שהקימו מתיישבים צרפתים ב-1819. עיקר פרנסתה הייתה מייצוא סוכר וקפה, שגדלו באזור. הקתדרלה העירונית היא מבנה נאו-קלאסי אירופי, ולשון היבשה פונטה גורדה ("הגדולה") מובילה לארמון ואיי.

זהו מבנה בסגנון ערבי-מורי, שהיה בעברו בית קזינו מפואר, בשנות שלטונו של הרודן בטיסטה, לפני המהפכה. בטיסטה אגב, קיים קשרים דיפלומטיים עם מדינת ישראל הצעירה בשנות ה-50, ודלתה של השגרירות הקובנית הייתה פתוחה ליהודים שעלו מקובה. היחסים בין המדינות נותקו במקביל להתנתקותה של קובה מהמערב. בשנות ה-90 החלו מספר יזמים ישראלים להשקיע בתיעוש המטעים בקובה, ועשו הון לא קטן בעסקים שעקפו את החרם האמריקני.

לא רחוק מסיאנפאוגוס נמצא מפרץ החזירים - האתר המפורסם בכישלון הפלישה האמריקנית ב-1961, שתוכננה באמתלה של ניסיון הפיכת-נגד של קובנים גולים.

יום 9-10: עיירת הנופש וארדרו

עיירת הנופש וארדרו נחשבת ליעד החוף הפופולרי ביותר בקובה. חצי האי איאקוס צר וארוך, ורצועת החוף היפה בת 12 ק"מ מציעים חול רך וזהוב, מי אוקיאנוס בטורקיז ועצי קוקוס נטויים כמו בפנטזיית איים טרופית.

בזכות כספי התיירות, ואראדרו היא אחד האזורים היותר מפותחים במדינה, והיצע הלינה והאטרקציות דומה ליעדי נופש איים בכל העולם. פרט לצלילה ושחייה עם דולפינים, תוכלו לשזוף עיניים גם באחוזות ובבתי הקיץ של עשירי קובה.

חסקין ממליץ למטייל העצמאי לשכור רכב בהוואנה ולהיעזר בהדרכה במידת הצורך. "תמיד מוסיף לקחת מדריך מקומי, היודע יותר ממה שאנחנו נוכל ללמוד. אך יש להיזהר בפנייה למתווכים, "חינטרוס", המתפרנסים מאירוח תיירים. רבים מהם הגונים ויכולים לסייע לתייר, אך בגלל העוני הרב התפתחה במקום תיירות מין וסרסרות במסווה. עצוב לראות נשים משכילות שהפכו לחינטרות-זונות - גם אם לתייר התמים זה עשוי להיראות כמו חיזור לגיטימי, מדובר למעשה בניצול מכוער".

פרקטי

מדינה: קובה

מטבע: פזו קובני או CUC (קוק) ששוויו כ-1 דולר. מומלץ להמיר אירו ולא דולרים

נסיעות: דרך אירופה עם קובנה או איבריה. אין טיסות רשמיות מארה"ב

לינה: מומלץ ללון בקאסה - אירוח פרטי בבתי תושבים מקומיים, שפועלים ברישיון ממשלתי. המלונות, גם ברמה גבוהה, אינם יקרים אך גם אינם עתירי פינוקים

תקציב: כ-300 דולר ליום לזוג, לא כולל טיסות

חובה להנפיק ויזה לקובה, בארץ דרך סוכנויות הנסיעות

מידע נוסף על קובה באתר: mycuba.co.il