תפנימו: אם לא תגדילו החיסכון, לא יישאר לכם כסף לחיות

העלאת גיל הפרישה לגמלאות בישראל הוא אחד הנושאים הכלכליים שנוגעים לכולם, ושניתן להבינם בקלות, ולכן הוא זוכה לעניין (וביקורת) ציבורי אדיר כל אימת שהוא עולה על סדר היום הציבורי. בימים האחרונים זה קורה שוב, בעקבות דיווחים רבים על בחינת הנושא על-ידי האוצר.

מנכ"לית האוצר, יעל אנדורן, אמנם הכחישה בכנס בת"א כי הנושא עומד על הפרק. "נושא שלא אדבר עליו היום, פשוט כי אנחנו לא עוסקים בו ואין לנו תוכנית לטפל בו, הוא נושא העלאת גיל הפרישה", אמרה. אבל אין ספק שמדובר בנושא שנמצא באופן קבוע במגירת ה-to do של האוצר, ובוודאי שהוא נמצא על סדר היום ארוך-הטווח של המשרד.

בחדרי חדרים יסבירו אנשי האוצר וכלכלנים רבים אחרים לכולם, ובצדק רב, מדוע הארכת תקופת החיסכון לפנסיה היא הכרחית. אין מנוס מכך: המצב הנוכחי של 30-35 שנות עבודה, שמממנות גם כ-20 שנות גמלה (ואף יותר), לא מחזיק מים מבחינת רוב האוכלוסייה.

אם כן, כיצד ניתן להאריך את תקופת החיסכון, או להגדיל באופן אחר את הסכום שנצבר לטובת העובד שחוסך לימי זקנתו? באמצעות הקדמת גיל תחילת החיסכון (וזה טופל במידת מה עם הפנסיה חובה), באמצעות דחיית גיל הפרישה מעבודה, או באמצעות שניהם.

סביר שהעתיד יכלול הארכה משני הקצוות, והשינוי הזה יקרה כאשר האוצר יוכל לעמוד בסערה הציבורית, ולנצל הזדמנות פוליטית כדי להעביר את זה. נוסף על כך, יש להגדיל את סכום החיסכון גם באמצעות הגדלת ההפרשות שמפנה הציבור לטובת החיסכון, על חשבון ההכנסה השוטפת במהלך חיי העבודה.

הטענות האוטומטיות שלפיהן העלאת גיל הפרישה היא פגיעה לא מידתית באוכלוסייה, ושהיא נועדה רק לחסוך הוצאות לאוצר, שטחיות וגם שגויות במידה לא זניחה. בנוגע לחוסכים בפנסיה הצוברת אין כל גירעון שהמדינה מחויבת להשלים, וקיימת מציאות בעייתית. שימור גיל פרישה נמוך יבוא לידי ביטוי בהקטנה זוחלת ומשמעותית בהיקף קצבת הזקנה.

גם הפתרונות שהיו פה בעבר, כגון הבטחת זכויות ברורות לכל פורש על כל החיסכון, התבררו ככישלון וכפירמידה בין-דורית (עם זאת, סביר וראוי לבחון הבטחת זכויות מינימליות לחוסכים, מעבר לקצבת הזקנה הנמוכה של ביטוח לאומי, אך לא על כלל החיסכון לפנסיה).

אבל, וכאן הבעיה הגדולה: גם המודל הנוכחי של הפנסיה הצוברת, שבמסגרתו מה שהחוסך יקבל נגזר אך ורק ממה שצבר (ולא משנה כמה שנים עבד או היה מובטל, ומה גובה שכרו האחרון) - עלול שלא להחזיק מים, במיוחד עבור רוב העובדים בסקטור הפרטי.

מדוע אנו מפרידים בדיון זה בין העובדים בסקטור הציבורי (שנהנים לא אחת מהפרשות גבוהות יותר לחיסכון הפנסיוני, וגם מקרנות השתלמות ומאופק עבודה יציב ובטוח יחסית) לבין רוב עובדי הסקטור הפרטי (להוציא בגופים שבהם מצב העובד הוא סמי-ציבורי, כגון בנקים)? זאת משום שרוב עובדי הסקטור הפרטי, כולל מקבלי שכר גבוה יחסית, נמצאים כיום בעולם ללא יציבות וביטחון תעסוקתי (בין אם מבחינת רצף שנות העבודה ובין אם לגבי יציבות השכר), והם אלו שצפויים להגיע לגיל הפרישה עם קצבה חלקית יותר מאחרים, שלא תאפשר להם לשמור על איכות חיים דומה לזו שהתרגלו אליה.

קצרה היריעה, ואלו לא כל הבעיות בנושא חשוב זה, כך שנסתפק בעוד שתיים: בעולם של ריביות כה נמוכות, כפי שקיים כיום וצפוי להימשך עוד שנים, לא בטוח שהתשואות יתרמו לחיסכון את המינימום הנדרש. מה גם שהמודל של הפנסיה הצוברת מיועד ומותאם לעובדים שעובדים ברצף בכל שנות העבודה, ללא שנות אבטלה שגוררות שימוש בחיסכון, ועם שכר שעולה באופן קבוע ולא בקפיצות.

חלק משינוי שוק העבודה

מה הפתרון? לאף אחד אין פתרון בית ספר ברור שאינו כרוך בעלויות למישהו - בין אם למשלם המסים שיממן את ההבטחה, ובין אם לחוסך שיחסוך יותר זמן או יקבל פחות קצבה.

אבל, ברור שיש להאריך את תקופת החיסכון, ואם אפשר, גם להפריש יותר, ובוודאי שלא למהר ולהשתמש בפיצויי הפיטורין לצריכה שוטפת. יש גם ליצור נורמה שלפיה המעסיקים יבינו שפיצויי פיטורין אינם הטבה לעובד, אלא כמחצית מקצבת הזקנה שאמורה לשמש אותו כשיזדקן.

נוסף על כך, הטיפול צריך להיות טיפול כולל של הממשלה - לא רק מצד האוצר במשקפיים פיננסיים - ובראש ובראשונה בהיבטי דיני העבודה ומבנה שוק העבודה. כך, ראוי ורצוי למהר ולקבוע, לפחות ערכית, שפיצויי הפיטורין שייכים לעובד (ולאפשר שימושים גמישים יותר בכספים אלה במהלך ימי העבודה למי שנזקק).

כדאי לאפשר גם למי שמקבל שכר גבוה בחלק משנות העבודה, או שקיבל סכום חד-פעמי גבוה, לכלכל את צעדיו באופן המיטבי גם משיקולי מס, גם בדיעבד. למדינה אין סיבה ממשית לקדם זאת (מבחינתה מדובר בסיבוך), היות שבנושאים כאלה היא חושבת לא על כלל הציבור אלא על כובעה כמעסיק - ובהקשר זה עובדים עם יציבות תעסוקתית ובשכר יחסית מסודרים.

עם זאת, חשוב לתת התחייבות מסוימת לגבי קצבה מינימלית כלשהי, מאפשרת קיום, שאינה רק קצבת הזקנה הנוכחית של הביטוח הלאומי, ולהתחייב מוסרית לבסיס גמלה קצת יותר מכובד. אגב, באתר ביטוח לאומי מצוין שסכום קצבת הזקנה הבסיסית החודשית ליחיד היא 1,531 שקל, ולזוג 2,301 שקל, ואם שני בני הזוג, כל אחד בנפרד, עונים על תנאי הזכאות לקצבת זקנה, יקבל כל אחד מהם קצבה ליחיד.

אם מאריכים, לשים לב לדמי הניהול

נקודה נוספת לסיום. אם וכאשר יעלו את גיל הפרישה לפנסיה (אגב, בעולם הפנסיה בישראל אפשר לפרוש כבר מגיל 60, אך בתנאים פחותים), אסור לשכוח לטפל גם בדמי הניהול בשוק זה.

מדוע? העלאת גיל הפרישה מוסיפה לגופים המנהלים עוד כמה שנות חיסכון רווחיות במיוחד, השנים שבהן הצבירה היא הגדולה ביותר ודמי הניהול מגיעים לשיא.

כך, במקרה של פרישה בגיל 70, לקוח שצבר כ-800 אלף שקל ומשלם דמי ניהול של 0.25% מהצבירה ושל 3% מההפקדות לשנה, ישלם לגוף המנהל דמי ניהול נוספים בהיקף של כ-10,000 שקל בשלוש שנים. בוננזה לגופים המוסדיים, לא לחוסכים.