מדובר בעסקת החליפין הגדולה ביותר בעולם המודרני: בצד אחד, יהודי ארצות הברית עם פנקסי צ'קים פתוחים ועם מסירות אין קץ; בצד השני, צבא ההגנה לישראל, שבא להגיד להם תודה, ושוב תודה, ופעם נוספת תודה, ועל הדרך למרק את מצפונם המיוסר של התורמים על כך שהם חיים בנוחות מעבר לאוקיינוס, שעה שאחיהם ואחיותיהם בלבנט סוגרים שבת. זו המהות הפנימית של ה"גאלה דינר" שערכו Friends of the IDF (FIDF) בניו יורק בשבוע שעבר. כל השאר זו רק תפאורה. אבל איזו תפאורה.
הלוקיישן: מלון וולדורף אסטוריה, המקום שבו ארגונים מקיימים את ערבי גיוס הכספים שלהם כשהם רוצים שהתורמים ישברו תוכניות חיסכון. 1,300 יהודים חמים באלף דולר לצלחת. תעשו אתם את החשבון. השטיחים רכים והתקרות מבהיקות משנהב, אבל אין אף שלט שמפנה לאירוע. תסביך ישן מונע ממני לשאול את עובדי המלון. במקום זה, אני מזהה כיפה ומחליטה לעקוב אחריה. בתוך שתי דקות אני נמצאת בתור לבדיקה הביטחונית.
באולם הפנימי מצטופפים המון יהודים שאוהבים את ישראל, ולא פחות מכך - אוהבים רוסטביף. המזלגות מנגנים על הצלחות את אופרטת המנה הראשונה, אבל אני קראתי כבר מאות טורים של דרור פויר על האירועים שהוא מסקר, ואני יודעת שהדרך הבטוחה לפענוח הדינמיקה באירוע עוברת בבר - אז אני מבקשת כוס יין אדום.
"את עשית בחירה הרבה יותר מוצלחת משלי", מכריזה אישה ידידותית שמצביעה על הכוס שלה ומתוודה: "דיאט קולה". קוראים לה אורלי, והיא עובדת במשרדי ה-FIDF בשיקגו. התפקיד המעט אמורפי שלה כולל גיוס תורמים חדשים ותחזוק תורמים ותיקים. היא פוצחת בנאום נלהב על Impact, התוכנית הראויה של ה-FIDF: "בארצות הברית יש לחיילים את הג'י-איי ביל, החוק שמאפשר לכל חייל משוחרר ללכת לקולג'. בישראל זה לא קיים. בשביל זה יש אותנו". FIDF, היא מספרת, מממן 3,000 סטודנטים בשנה בתמורה ל-180 שעות התנדבות. כל מלגה עומדת על 16 אלף דולרים, הפרוסים על פני ארבע שנים. "זה מאפשר לחיילים קרביים, ולחיילים וחיילות תומכי לחימה הזקוקים לכך, לרכוש חינוך שאחרת לא הייתה להם גישה אליו".
ואז היא רואה את אחד התורמים שלה משיקגו, פנסיונר נדל"ן ותומך צה"ל מקצועי, שמעביר את ימיו בין כינוס אייפ"ק לביקורים בישראל, שם הבילוי המועדף עליו הוא ריקודים על שולחנות בחברת עינת שרוף. "גיליתי", הוא משתף, "שהרבה יותר קל לטפס על שולחן מלרדת ממנו". הוא מספר לי בהתלהבות על הקשר החם שהוא שומר עם החיילים שאת לימודיהם הוא מימן: "הראשון מביניהם הוא עורך דין, וכבר יש לו שני ילדים".
"או!", הוא קורא בהתלהבות, "הנה חייל". למעשה, שעת הקוקטיל מלאה בחיילים בתפקיד. המשימה: מינגלינג וחיוכים מסוקסים לקהל התורמים. הנדבן משיקגו תופס את זרועו של החייל ומצרף אותו לשיחה שלנו. "אתה בחיל האוויר?", שואל הנדבן כשהוא מצביע על כובעו של החייל. "לא", לוחש החייל בחזרה, "בתזמורת", ואחרי שנייה מוסיף: "קלרינט". הנדבן נראה מעט מאוכזב, אבל משתדל לשמור על פאסון: "אתה מכיר את עינת שרוף?", הוא שואל.
פוקס ניוז וסקרלט ג'והנסון
הקהל מתבקש לעבור לאולם המרכזי. האוכל כבר מחכה על הצלחות. גם בקבוקי היין. התוכנית האמנותית מתחילה בסרטון הכרת תודה. thank you, מחייכת חיילת במדים. thank you, מהדהד לה חייל במבטא ישראלי כבד. לבמה עולה מנחת הערב, ד"ר מוניקה קראולי, כוכבת פוקס ניוז שאוהבת את ישראל חזקה. היא מדגמנת "שלום" בעברית ומתפנה למונולוג הפתיחה: "אני הבלונדינית השנייה הכי אהובה על ישראל, אחרי סקארלט ג'והנסון". הקהל מריע, ומרים כוס סודה סטרים וירטואלית.
חיילים ישראלים נושאים דגלי ישראל למרכז הבמה, אליהם מצטרפים חיילים אמריקאים עם דגלים מקומיים. הגיעה שעת ההמנונים, והקהל נעמד. חלק מצדיע בסגנון ישראלי, חלק מניח יד על הלב, אמריקה סטייל. עיני הנוכחים מזדגגות. זו הסימביוזה שהם חיים למענה. המקלט הרגוע שבו הזהויות המפוצלות שלהם נושקות זו לזו. ישראל ואמריקה לנצח, שתי נשיקות במצח.
ארתור סטארק, יו"ר ערב הגאלה, פוצח את הערב עם מטאפורת פוטבול שחומקת ממני, אבל מדברת אל לב הנוכחים, ששמחים לגלות מהנמשל שהם שחקני המגן האולטימטיביים של צבא ההגנה לישראל, האמאימא של כל הסופרבולים שבעולם. זה האות לדבר ראש הממשלה המצולם. טעימה ממיטב הלהיטים של ביבי: אנטישמיות, העתיד של העם היהודי, ועזרה מחברים.
אחריו מגיע אורח הכבוד של האירוע: הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ. בדרך לבמה עוצר גנץ לתת חיבוק מתוזמן היטב לקודמו בתפקיד, גבי אשכנזי. גם יואב גלנט נמצא בקהל. מבועז הרפז נבצר להגיע. הוא מתמקם בנוחות מאחורי הפודיום ופוצח באנגלית נינוחה. מסתבר שכמה שנים כנספח צבאי בוושינגטון מאוד מקלות על התקשורת עם יהודי ארצות הברית. גנץ, רזה וארוך כמו אובמה ובמדי אל"ף ייצוגיים, גם מפגין מיומנות טלפרומפטרים מרשימה. את התוכן אתם כבר יכולים לנחש: תודה, תודה ושוב תודה.
גנץ לא היה יכול לחלום על עיתוי נוח יותר לאירוע הזה, פחות משבוע אחרי תפיסת אניית הנשק האיראנית. בהינף מבצע אחד נקי ומדויק הוא ביסס את שני עמודי התמך המרכזיים של ההסברה הצה"לית: מדינת ישראל מוקפת אויבים איומים, אבל יש לנו צבא נהדר והוגן שעושה לילות כימים כדי להגן עליה. הנה החשבון, לא כולל שירות.
ואז הוא מגיע סופסוף אל מה שכולם מחכים לו: חיילים בשר ודם. גנץ קורא בשמותיהם, ואחד אחד הם נעמדים לצלילי מחיאות כפיים סוערות וקריאות "בראבו", פניהם מככבים על שלושת מסכי הווידיאו הענקיים בקדמת האולם. אחד מהם, מגלה גנץ, הגיע הישר ממבצע סודי בלב ים. "אתם שותפים שלנו", הוא מסכם, "אין אתגר שלא נעמוד בו יחד".
חזרו בשלום לבסיסם
חזרה לקראולי, שלפני שהיא מעלה לשיחת לוויין בין-יבשתית את מפקד חיל האוויר, אמיר אשל, היא מזכירה לקהל קצת מהאיומים שעומדים על הפרק. "כולם יודעים שהמפתח להצלחה הוא היתרון האווירי, איך אתם עושים זאת?", שואלת קראולי. "מוניקה", עובר אשל לשם פרטי, "אם אומר לך, אצטרך להרוג אותך". אבל בלי קצת אקשן קרבי אי אפשר, אז הנה סימולציה של F16 בזמן מתקפה. "that was so cool", מתפעלת קראולי.
עוד שני טייסי מסוקים ספוני קסדות מספרים בוידאו מעט על שגרת המבצעים שלהם, ואז מחזירים את שרביט הניצוח לאשל, שמספר לקהל על הטיסה שלו מעל אושוויץ. על המסכים מוקרן סרטון ובו מטוסי חיל האוויר מנמיכים טוס מעל מחנה ההשמדה. "אני מבטיח לכם להיות מגן לעם היהודי", אומר אשל, "ובעזרתכם נעשה זאת וננצח".
אשל יודע מהו המיתר הכי מתוח בנפש הנוכחים, והוא פורט עליו במיומנות. זה לא רק שידידי צה"ל בארצות הברית הוא ארגון שהוקם על-ידי ניצולי שואה; מספיקה הצצה לאתר האינטרנט שלהם כדי להבין עד כמה זיכרון השואה הוא מרכיב מרכזי בתפיסתם. בראש עמוד הבית של הארגון, עוד לפני הפרסומים על תוכנית התמיכה בחיילים בודדים או מימון השכלה גבוהה למשתחררים, העין נתקלת בצילום של חייל צה"ל על רקע ביתני האסירים באחד המחנות. גם בהמשך הערב, כשיגיע תורם של הסועדים לשלוף סכומים, יזדהו חלק מהנוכחים כ"ניצולי שואה".
אבל עוד לפני שיגיעו לשלב ההתחייבויות הכספיות, שבו המיקרופון עובר מאחד לשני, ומאות אלפי דולרים עפים לאוויר, מגיע תורה של אלמנת צה"ל יעל שיפנבאור, שבן הזוג שלה, אל"מ דניאל שיפנבאור נהרג בטיסת אימונים ברומניה ביולי 2010. אין בה טיפת פאתוס, רק את אותו טון לאקוני שכנראה נרכש אחרי כאב גדול. היא מספרת על החיים יחד, על גידול שלושה בנים בתוך בסיסי חיל האוויר. "דני נהג לקרוא לילדים אחד, שתיים ושלוש", היא משחזרת, "כמו שקוראים למסוקים בפורמציה".
היא חוזרת לאותו קיץ שבו סוף-סוף הגשימו חלום ועברו לבית שקנו במושב קדרון. שלושה ימים אחר כך, כשדני יצא לאימון ברומניה, היא חשבה שהחבר שדפק בדלת הבית בא לעזור לה לפרוק ארגזים. הישראלים שבקהל יודעים שמדפיקות בדלת לא יוצא שום דבר טוב. בשנים שעברו מאז, הבנים גדלו. הבכור כבר התגייס, וגם הוא נמצא באולם. הקהל מסביב קם לעשות לו כבוד. יעל מצטטת את הדברים שאבא שלו אמר לו בבר מצווה: "'אחד זה לא רק מקום בפורמציה, זו גם מחויבות".
הערב עוד נמשך זמן רב, ותכף קהילת יהודי איראן תעביר מיליון דולר. נער צעיר יכריז על הסכום שגייס לטובת ה-FIDF במסגרת פרויקט בר מצווה: 11,500 דולר. שולחן שמלכד ניצולים, כולם בוגרי אושוויץ, יתחייב ל-1.1 מיליון דולר. וככה זה ימשיך עוד ועוד. בסוף הלילה תתקבל השורה התחתונה: 20 מיליון דולר. גנץ והחברים יכולים לחזור בשלום לבסיסם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
