תסביך מייקל ג'ורדן

11 שנים אחרי שפרש, המותג האלוהי שלו ממשיך לשבור שיאים ■ למה אמריקה לא ממהרת לאמץ את כוכבי-העל החדשים ותקועה עם מי שחגג לא מכבר 51?

כמו שזה נראה כרגע, פלייאוף 2014 שייצא לדרך בעוד פחות מחודש, ייתן ל-NBA (עוד) הזדמנות לשים על המסך, זה מול זה, את שני המותגים הכי אטרקטיביים שלה: לברון ג'יימס ומייקל ג'ורדן. זה יהיה כמעט בוודאות סיפור קצר; ג'יימס, שינסה להוביל את מיאמי היט לאליפות שלישית ברציפות, צפוי לטאטא בקלות את שרלוט בובקאטס, המדורגת שביעית במזרח, שג'ורדן הוא הבעלים שלה. אבל גם אם זה יקרה, ג'יימס, בגיל 29 ובשיא הקריירה שלו, עדיין יישאר הרבה מאחורי ג'ורדן בן ה-51, שפרש סופית ממשחק לפני 11 שנים, בכל מה שקשור לאטרקטיביות שלו כמותג.

ג'ורדן, לפי המגזין "פורבס", הרוויח 90 מיליון דולר ב-2013 - מקום שני בין כל הספורטאים, פעילים ולא פעילים, אחרי המתאגרף פלויד מייוותר ג'וניור. כ-75 מיליון דולר מההכנסות של ג'ורדן הגיעו מהמותג "אייר ג'ורדן" של נייקי, בראשות קו הנעליים האייקוני, שרשם מכירות בשווי 2.7 מיליארד דולר ב-2013, 84% מהם של נעלי כדורסל. בארה"ב, אחד מכל שני זוגות נעלי כדורסל שנמכרו היו נעלי "אייר ג'ורדן". נעלי לברון ג'יימס של נייקי, בשביל קנה מידה, נמכרו באותה תקופה ב-300 מיליון דולר.

הכסף הוא רק ביטוי של המעמד הייחודי שג'ורדן עדיין נהנה ממנו בתרבות האמריקאית. בשנת 2013 השם מייקל ג'ורדן הוזכר ב-50 שירי היפ-הופ - לעומת 18 אזכורים של קובי בראיינט ו-15 אזכורים של ג'יימס - והראפר דרייק, אחד המוזיקאים המצליחים בעולם כיום, חתם לאחרונה במותג הנעליים שלו. בסקר שערכה רשת ESPN לפני שנה נבחר ג'ורדן לדמות הכי פופולרית בספורט האמריקאי. לעמוד הפייסבוק שלו יש יותר מ-25 מיליון "לייקים", מיליונים רבים יותר מכל ספורטאי אחר בארה"ב.

מה שמתדלק את ההערצה של ג'ורדן הוא כמובן המיתוס הספורטיבי שלו, שממשיך לרחף מעל כולם. בגיליון של מגזין ESPN לקראת העונה הנוכחית ב-NBA נערך סקר בין 26 שחקנים בליגה, שבו 88% מהם בחרו בג'ורדן כשחקן שהם היו מעדיפים שייקח את הזריקה האחרונה במשחק. אפילו ב-NFL, ליגה הרבה יותר פופולרית מה-NBA ובמידה רבה מדורת השבט של ארה"ב, ג'ורדן הוא המודל האולטימטיבי לווינריות: בעונה האחרונה שניים מהקוורטרבקים הטובים בליגה, טום בריידי ואנדרו לאק, הושוו לג'ורדן על ידי מאמנים ועיתונאים, אחרי שפעולות שלהם הובילו לניצחונות בשניות האחרונות של משחקים.

ההשוואות האלה נעשו על ידי אנשים שראו את ג'ורדן בימיו כשחקן, שבהם הוא היה לא רק הספורטאי הגדול בעולם, אלא גם כנראה האדם המוכר בעולם, כמו שכמה מהכינויים שניתנו לו - "ישו השחור", "אלביס בנעלי כדורסל" - יכולים להעיד. אבל הימים האלה הרי חלפו, דור חדש של אוהדי ספורט, שלא ראה את ג'ורדן בשיאו, נכנס למשוואה, ה-NBA היא עדיין ליגה לא מאוד פופולרית בארה"ב - מקום חמישי בסקר האחרון שנערך בנושא - וכמנהל/בעלים, בוושינגטון וויזארדז ובשרלוט, ג'ורדן נחשב ומתואר לעיתים קרובות כלא פחות מכישלון; אז מה מחזיק את המיתוס שלו בחיים?

הסבר אפשרי אחד הוא שג'ורדן ממוקם, על רצף הזמן, בעמדה די אידיאלית לתחזוק המיתוס. בניגוד למקבילים שלו בכדורגל למשל - פלה ואפילו דייגו מראדונה, שכיכבו במשחק שונה לגמרי מבחינת פיזיות ובעיקר מהירות, מה שהוביל לטיפוח מיתוסים חדשים כמו של מסי ורונאלדו - ג'ורדן לא שיחק בתקופה שאינה רלוונטית לימינו; קטעי היוטיוב שלו הם פוערי פה גם בסטנדרט הנוכחי. מצד שני, כספורטאי שעלה לגדולה חסרת תקדים רגע לפני עידן האינטרנט, הצדדים הלא קונצנזואלים בחייו (ההתמכרות להימורים, הבגידות באשתו הראשונה שהובילו לגירושים, היחס העריצי כלפי חברים לקבוצה, סיפורים על ג'ורדן יש בכמות של החול בים) לא באמת הגיעו לידיעת רוב הציבור, אלא נשארו חבויים בספרים עליו.

ג'ורדן גם הקפיד, בצורה מאוד מחושבת, לא לעשות שום דבר שינכר את הציבור לאורך כל הקריירה שלו. במיוחד כשזה הגיע לסוגיית הגזע בארה"ב. ב-1990 הוא סירב לקחת צד במרוץ לסנאט במדינת צפון קרוליינה, שבה הוא גדל ושהוא מחשיב כבית האמיתי שלו, בין המועמד השחור הארווי גאנט למועמד הלבן והגזען ג'סי הלמס, בטענה ש"גם רפובליקנים קונים סניקרס". עם השנים הביקורת על ג'ורדן באוכלוסייה השחורה התעצמה - וויליאם סי. רודן, בעל טור בניו יורק טיימס, טען שג'ורדן "הפנה עורף לאחריות שלו עם אפאטיה שגובלת בבגידה" - אבל עבור האוכלוסייה הלבנה, המכריעה מבחינה מסחרית, הוא נשאר דמות שלצבע שלה אין משמעות מעשית.

למרות ההימנעות שלו העקבית מסוגיות פוליטיות, לג'ורדן כן היתה משמעות אידיאולוגית, כזו שיכולה להסביר את הרלוונטיות שלו גם כיום. ספורט, כותב מייקל אריק דייסון, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, במאמר Be Like Mike? Michael Jordan and the Pedagogy of Desire, "מספק אמצעי לחריתה מחדש של מיתוסים מערביים על חקירה וגילוי ככיבוש בספרה חיונית של התרבות האמריקאית. פעילות ספורטיבית יכולה להיתפס בחלקה כניסיון סימבולי להפוך לריטואל ולהאריך מטאפורית את המסע המתמשך לשליטה בסביבה ולהעלמת יריבים בתוך הגבולות של הקונטקסט הפיזיקלי". אף אחד לא ייצג את אותה תשוקה כמו ג'ורדן, והדימוי הזה עדיין חרות בתודעה הקולקטיבית האמריקאית.

ג'ורדן, לפי התפיסה הזאת, הוא האינדיבידואל האולטימטיבי. עבור כמות עצומה של אנשים, כותב וולטר לאפבר, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קורנל, בספרו Michael Jordan and the New Global Capitalism, "ג'ורדן גילם לא רק את הכישורים האינדיבידואלים והיצירתיים שאמריקאים חולמים להציג בחברה שמעריצה אינדיבידואליזם חינני ומצליח, אלא גם את היצר התחרותי המוחלט ואת המשמעת שאמריקאים אוהבים לחשוב שהניעו את האומה שלהם לפסגת העולם". בימינו, ומסיבות טובות, יותר ויותר אמריקאים מבינים שהאומה שלהם בדרך לרדת מפסגת העולם. מייקל ג'ורדן עוזר להדחיק את המחשבה הזאת.