מדוע עדים שסיפקו עדות שקר לא מועמדים לדין פלילי?

פרשת אייל גולן והקטינות, במסגרתה נחקר ושוחרר הזמר, הסתיימה ללא הגשת כתב אישום נגד גולן, לאחר שלא נמצאו ראיות מספקות להעמדתו לדין. בתוך כך, עלה החשד כי ארבע המתלוננות הראשונות בפרשה שיקרו שקרים מהותיים בעת מסירת עדותן, ואף נחקרו באזהרה בחשד למתן עדות שקר. בין היתר, סיפרה אחת הבנות כי הרתה לגולן, וכי זה לקח אותה לבצע הפלה, אך בדיקה העלתה כי היא שיקרה בנושא זה, וכי גם שלוש חברותיה שיקרו בשורה ארוכה של נושאים.

מספר חודשים לאחר מכן התפוצצה בקול תרועה רמה פרשת הקומיקאי ירון ברלד, אך ימים ספורים לאחר מכן פתחה המשטרה בחקירה דווקא נגד הנערה בת ה-17 מחדרה, שהתלוננה כי ברלד הטריד אותה מינית. זאת, בחשד כי הנערה מסרה עדות שקר במשטרה, ולמעשה ניסתה לסחוט את השחקן.

מבלי לקבוע מה באמת קרה בפרשות הללו, ומבלי לקבוע אמות מידה מוסריות בשאלה כיצד היו צריכים לנהוג אותם חשודים בעת קשירת קשרים עם קטינות, קשה שלא לתהות אם מישהו ייקח אחריות על השקרים שנמסרו במשטרה בעת מסירת העדויות, אם אכן נאמרו כאלה? אם התגלה או יתגלה בחקירות כי הנערות אכן שיקרו - האם יוגש כתב אישום נגד מי מהן? כאשר בוחנים את נתוני הגשת כתבי האישום בחמש השנים האחרונות בגין מסירת עדות שקר, התשובה לשאלה הזאת כנראה שלילית.

מנתונים שמסר לאחרונה משרד המשפטים לעיתונאי לשעבר, רוני רימון, מכוח חוק חופש המידע, עולה כי בחמש וחצי השנים האחרונות, הגישה המדינה שני כתבי אישום בלבד כנגד נותני עדות שקר. בשני המקרים היה מדובר בעדויות שניתנו במהלך הליכים אזרחיים. המשמעות היא שבשנים האחרונות בחרה המדינה שלא להאשים אף עד במתן עדות שקר במשפט פלילי. ואולם, כידוע, בשנים אלה המשטרה חקרה לא מעט מתלוננים ועדים בחשד למסירת עדות שקר, וספק רב כי לא ניתנה ולו עדות שקר אחת במשפט פלילי.

"תופעה חמורה ביותר"

רימון, כיום בעלים של משרד יחסי הציבור רימון-כהן-שינקמן, שהגיש את הבקשה לגילוי הנתונים מטעם חוק חופש המידע, סבור שהעובדה שהוגשו רק שני כתבי אישום בגין עדות שקר, אינה תואמת את המציאות. "ראיתי עשרות נחקרים משקרים על דוכן העדים במצח נחושה והם יצאו נקיים אחרי שהטו משפט", הוא אומר.

האיסור על עדות שקר מופיע בעשרת הדברות, בצד איסור הרצח והניאוף, דבר המעיד בנוגע לחומרה שבה מתייחסת התורה לאיסור זה. אך לא רק התורה מתייחסת לכך בחומרה, אלא גם המחוקק הישראלי שעיגן את עבירת עדות השקר בסעיף 237 לחוק העונשין, וקבע כי העונש על עדות שקר יהיה עד 7 שנות מאסר.

מהנתונים שמסרה מנהלת היחידה לפניות הציבור והממונה על חופש המידע במשרד המשפטים, עו"ד מיכל טנא, נכתב כי "במקרים רבים בהם עולה חשד למסירת דבר שקר לרשויות במהלך ההליך הפלילי, נפתחים תיקים פליליים ומוגשים כתבי אישום בעבירות אחרות..., כגון ידיעות כוזבות או שיבוש מהלכי משפט".

אך מה קורה במקרים שבהם לא מוגשים כתבי אישום עקב עבירות אחרות? או במקרה של מתלוננים שהגישו תלונה כוזבת? התשובה לכך היא כי הם אינם מטופלים או אינם נחשפים כלל. האם יש לאכוף את החוק בצורה נחרצת יותר? אם נשאל את החשודים שהמתלוננות או המתלוננים נגדם שיקרו, סביר להניח שהתשובה תהיה חיובית, אך מומחי המשפט הפלילי דווקא חלוקים בנוגע לשאלה מה אמור להיות דינה של העבירה, והאם יש ליישם אותה בחומרה או בכלל למחוק אותה מספר החוקים.

לדברי עו"ד עפר פירט ממשרד פירט-וילנסקי-מזרחי וכנעני, "תופעת עדויות השקר היא חמורה ביותר. כמעט מדי יום אנו נתקלים בתצהירים אשר אין ספק שהם מכילים שקרים בוטים". לדבריו, לפני כשנתיים פנה לשר המשפטים, לנשיא בית המשפט העליון ולנשיאי בתי המשפט המחוזיים, בהצעה להילחם בתופעה, אך נתקל בהתעלמות מצד המערכת.

"הצעתי להילחם בתופעה בדרך של מתן הנחיה ברורה לשופטים להורות על פתיחת חקירות פליליות בגין שיבוש הליכים ועדויות שקר, במקרים בהם ברור לשופט כי ניסו להונות את בית המשפט במודע. לצערי, למעט טלפון תמיכה שקיבלתי מנשיא של אחד מבתי המשפט המחוזיים, התגובות נעו בין התעלמות לדחיית ההצעה על הסף".

עוד מוסיף פירט, כי השופטים אינם ששים להורות על פתיחה בחקירה כנגד מוסרי עדות שקר. "במהלך הקריירה שלי גם הגשתי בקשות ספציפיות לשופטים להורות למשטרה לפתוח בחקירה פלילית, שעה שהיו בידי הוכחות ברורות לעדויות שקר מכוונות - לדוגמא, כאשר היו בידי הקלטות המוכיחות מעבר לכל ספק, כי בשקרים עסקינן - אך בכל פעם נדחתה הבקשה, לעתים בזעם על עצם הגשתה".

"זה בטבע של האדם"

בעוד פירט סבור שיש להחמיר את האכיפה ביחס לנותני עדות שקר ולהעמידם לדין, מאמין פרופ' יורם שחר, מרצה וחוקר למשפט פלילי במרכז הבינתחומי הרצליה, כי "העבירה הזו בכלל צריכה להימחק מספר החוקים, וטוב שמערכת האכיפה הישראלית מגלה איפוק באכיפת עבירות מסוג זה".

לדעת פרופ' שחר, אשר בשנים האחרונות חוקר את אופן קבלת החלטות בבית המשפט העליון, "מערכת המשפט, בבסיסה, נועדה לאכוף עבירות שהן בבחינת 'ערך ראשוני' כגון 'לא תרצח' ו'לא תגנוב'. מנגד, עבירה של אמירת דבר שקר הינה עבירה המגלמת ערך משני. זה לא אומר שזה טוב ונכון לשקר - אבל הרוע של שקר אינו דומה לרוע הגלום ברצח, בגניבה או באונס. כך למשל, במשפט הפלילי הישראלי, אין עבירה של מרמה לבדה, אלא יש הוצאת דבר במרמה. המרמה עצמה, הינה משנית לאקט ה'הוצאה' שמניבה רווח שאינו כדין לעבריין".

את ההסבר לגישתו, מבסס פרופ' שחר על הטבע האנושי. "כאשר מגיע אדם אל הכלא. מה הוא רוצה לעשות? לברוח אל החופש. זה בטבע שלו. בהתאם לגישה זו, באירופה למשל, לא מעמידים לדין על בריחה ממשמורת חוקית. כך גם הסיבה לשקר היא הטבע האנושי, שהוא, בין השאר, להימלט מעונש, בין השאר, על-ידי שקר, למשל".

באשר לשאלה כיצד תושג אם כן, ההרתעה מפני אמירת דבר שקר, טוען שחר, כי זו צריכה להגיע מציווי מוסרי פנימי של אותו עד. "אם אני אקבל את האמת רק בשל המורא של העד מפני החוק, אני מוכן להסתכן ולוותר על האמת הזו. אני מעדיף אמת שמדברת בעד עצמה ולא כזו שניתנת בשל אימת החוק".

מספר נאשמים שכבר הורשע בעבירת עדות שקר, בוודאי היו שמחים לו גישתו של פרופ' שחר הייתה מתקבלת. כך למשל, ח"כ צחי הנגבי, שהורשע במתן עדות שקר בפרשת המינויים הפוליטיים במשרד לאיכות הסביבה.