הנשיא האחרון

נרוויח מכך שהח"כים יידעו שתפקיד הנשיא אינו אופק פוטנציאלי

יוזמתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבטל את מוסד הנשיאות בישראל, באה ממניעים לא ענייניים. המוטיבציה של נתניהו הייתה פרסונלית, פוליטית, בין אם מדובר ברצון להימנע מהמלכתו של מועמד לנשיאות שהזוג נתניהו אינו חפץ ביקרו, ובין אם מדובר ברצון לבטל את מוקד הכוח במשכן נשיאי ישראל. זאת, מחשש שבניגוד לנשיא היוצא שמעון פרס, מישהו שחלק מעתידו הפוליטי עוד לפניו, עלול עוד לעשות בו שימוש ישיר נגד ראש הממשלה.

אינטרסים כמו אלה שהניעו את נתניהו לביטול תפקיד נשיא המדינה, עד ששותפיו הקואליציוניים גדעו את יוזמתו, הם תמיד אינטרסים מגונים, מחוללי ציניות. הם נוטים להוביל לחקיקה פרסונלית, שכמוה ככתם שחור בספר החוקים.

אבל, אם יורשה לי, בכל זאת כמה מחשבות כפירה ביחס לנחיצותו של מוסד הנשיאות. קודם כל היתרונות במוסד: נשיא המדינה הוא חלק מהמבנה המשטרי שלנו, ואף שעיקר חשיבותו של הנשיא היא סמלית וטקסית, יש לו בכל זאת כמה תפקידים אופרטיביים בשיטת הממשל שלנו, כמו הטלת התפקיד להרכיב את הממשלה על אחד מחברי הכנסת, מתן חנינות והאמנת שגרירים.

לצד תפקידים פורמליים אלה, יש לנשיא גם משמעות סמלית בקרב הציבור, אולי כמעוז נדיר של ממלכתיות והיעדר ציניות פוליטית, המאפיינת במידה מתגברת את מוקדי השלטון האחרים.

אלה היתרונות בקיומו של מוסד הנשיאות, אך לצד זאת, יש לו גם מחירים, בין כאלה שמתבטאים בתקציב המדינה ממש, ובין אחרים. מאז פרשת הכספים שקיבל לאורך שנים הנשיא עזר ויצמן מאיל-ההון אדוארד סרוסי, שבעטיה היה נתון ויצמן בחקירת משטרה, ובהמשך נאלץ לפרוש בטרם עת מכהונתו; וביתר שאת מאז פרשת עבירות המין שבה נחשד, ובהמשך הורשע, הנשיא משה קצב, הועם זוהרו של הנשיא.

אמנם כהונתו של פרס סייעה להשכיח מעט את טעמן המר של שערוריות העבר, אך משהתברר להיכן ניתן לגרור את המוסד, שעיקר תכליתו דימוי חיובי בקרב הציבור, מצטיירת הנשיאות כיום כגוף חלול ומלאכותי יותר מאשר בעבר.

נראה כי את מכלול סמכויותיו של הנשיא אפשר לחלק, בלי קושי מיוחד, לבעלי תפקידים אחרים ברשויות השלטון. שר החוץ יוכל לקבל כתבי האמנה משגרירים, שר המשפטים יחתום על כתבי חנינה.

ניתן לשנות את חוק יסוד: הממשלה, כך שראש הסיעה הגדולה בכנסת יקבל אוטומטית, לאחר הבחירות, את הסמכות להרכיב ממשלה, ללא הטקס שבו מזמן אליו הנשיא את ראשי הסיעות להתייעצות, שסופה ידוע מראש.

נדמה,כי אחרי 66 שנות עצמאות, הציבור הישראלי זקוק פחות לסמלים מלאכותיים של ממלכתיות, ויותר לממלכתיות ממשית: שיקולים עניינים, רציונליים וטובים במדיניות הממשלה, ניהול התקציבים הציבוריים בדרך יעילה ושוויונית, שיפור השירות לאזרח, והשבת תחושת שותפות הגורל.

ביטול מוסד הנשיאות יחדד גם את הצורך בהצבת מנהיג ראוי בראשות הממשלה, אדם שיהיה לא פוליטיקאי נכלולי וממולח, אלא אדם ערכי, משכמו ומעלה, שיוכל לגלם הן את הפן הפרגמטי והן את הפן החגיגי של היותו פרנס על הציבור.

את התקציבים שייחסכו, המשמשים כיום לשימור אורחות התנהלות מונרכיים למחצה, אפשר יהיה להקצות להגברת החינוך לאזרחות טובה ומועילה. את משכן הנשיא אפשר יהיה להסב למוזיאון לתולדות הדמוקרטיה הישראלית.

נותר עניין החקיקה הפרסונלית, הבלתי ראויה. הן מהטעם העקרוני, והן מטעמי היתכנות פוליטית, אין אפשרות לחסום את תהליך בחירת הנשיא העשירי של מדינת ישראל. מן הראוי שהנשיא שייבחר, לתקופת כהונה מלאה בת 7 שנים, יהיה הנשיא האחרון. דבר לא ייגרע, לא מכבודו האישי ולא מהדרת הכבוד של מוסד הנשיאות, אם יידע הציבור כולו שבתום תקופת נשיאותו של הנשיא הבא יקיץ הקץ על המוסד הזה. הכרזה על יוזמה כזו כבר עתה, עוד בטרם נבחר הנשיא האחרון במליאת הכנסת, תאפשר שקלול של הנתון הזה גם בעת הבחירה.

כך, אם יידעו חברי הכנסת שתפקיד הנשיא, על כיבודיו ותקציביו, כבר אינו ממתין להם כאופק פוטנציאלי, לא להם ולא לאיש מחבריהם הפוליטיקאים - אולי ייאותו לשקול, כמחווה של רצון טוב למען הציבור, שהנשיא האחרון לא יבוא בהכרח מקרבם, אלא מקרב חוגים אחרים בעם, הראויים לכך לא פחות.

צרו איתנו קשר *5988