הטוקבקים בסכנה? מדוע אתרי אינטרנט מצנזרים תגובות

בימיה הראשונים של האינטרנט, היו דיונים רבים על האופן שבו הרשת תחבר בין אנשים, ועל-ידי כך תקדם ידע וקהילתיות. אבל למרות כל האופטימיות של המאמצים המוקדמים של האינטרנט ותומכיה לגבי הפוטנציאל של הרשת לאפשר לנו להתארגן, לחשוב ולהשפיע זה על זה - ללא פיקוח מצד מוסדות או מה שאנשים מסוימים כינו בשם "הדעה הקדומה של אמצעי התקשורת הרגילים" - דבר אחד נותר בעייתי: טוקבקים שמתפרסמים בתגובה למאמרים או פוסטים בלוגים.

לא מזמן דפדפתי בהרבה מאוד שרשורים שפורסמו באתרים שונים. "כן, וחזירים יעופו!", כתב "טוביאס סמולט" מתחת למאמר דעה שפורסם באתר של העיתון פייננשל טיימס.

באתר של דיילי מייל, קראתי כתבה על החלטתה של ליגת העל האנגלית בכדורגל לא לנקוט צעדים בעקבות המיילים הסקסיסטים של מנכ"ל הליגה, ריצ'רד סקדמור, תחת הכותרת הפרובוקטיבית, יש לציין, "בריטניה (ולמרבה הצער ראש הממשלה) מאבדת את כושר השיפוט הקולקטיבי שלה בעקבות הודעת דואר וולגרית בודדת של בוס הכדורגל". בתגובה, כתב אחד הקוראים "כמה זמן נצטרך לסבול את הכיסוי התקשורתי של סקסיזם לכאורה?".

באתר של העיתון גארדיאן, מתחת למאמר על ניסיונותיו של ולדימיר פוטין לשפר את היחסים עם סין אל מול התגברות המתח עם המערב, כתב אחד הקוראים שמעשיו של נשיא רוסיה "יובילו אותנו למלחמת עולם שלישית".

חוסר גבולות

למרות ששרשורי תגובות יכולים לספק הצצה למגוון של דעות, ברור גם שהם יכולים להוות מקומות לא מתפקדים שבהם המוזרים פוגשים מוזרים והופכים למוזרים עוד יותר. חוסר הגבולות ברשת פירושו שקשה לפעמים להימנע מקנאים וסוטים שהיינו מתחמקים מהם בעולם האמיתי.

התנהגות גרועה ברשת כה נפוצה עד שהיא ייצרה נאצה מסוג חדש. "Flaming" פירושו מלחמת מילים אישית וזועמת בדיון מקוון. "Griefing" פירושו לענות מישהו, בעיקר באמצעות התעללות בפורום מקוון.

טרול הוא אדם שמפריע בכוונה לפעילותן של קהילות מקוונות, בדרך-כלל תחת שם בדוי.

אבל ככל שזה לא נעים, רוב רובן של התגובות הפוגעניות, המרושעות והמתעללות הן חוקיות - ורק לעתים רחוקות הדבר מגיע לדיון בבית המשפט. ברוב אתרי המדיה יש אדם שמפרסם כללים או הנחיות לתגובות ומסיר תגובות מעליבות או אפילו סוגר מאמרים לתגובה.

קחו לדוגמה את האתר FT Alphaville. האתר, שנוסד בשנת 2006, הוא בלוג למקצוענים בתחום הפיננסים שבו מבקרים כ-30 אלף איש מדי יום. פול מרפי, עורך הבלוג, אומר שעדיף להציב מנחה מאשר לאסור על אנונימיות. "לפעמים אנחנו מזהירים אנשים לא להעלות הערות פוגעניות או אגרסיביות, או מזכירים להם לדבוק בנושא", הוא אומר, "ואם הם לא מצייתים, אנחנו מונעים מהם גישה - לפעמים ליום או לשבוע, לפעמים באופן קבוע. הקוראים לומדים מה מקובל ולעתים קרובות הם מתנצלים אם עברו את הגבול". דומה שהנחיה פותרת את הבעיה.

אולם גם התנצחויות מקוונות יכולות להיות קשות ומתסכלות ולגזול זמן רב מארגונים. אפילו צוות מסור של מנחים עשוי להתקשות להתחרות עם פלוגות של טרולים ורובוטים של דואר זבל. ולכן, לאחר שנים שהאנונימיות שלטה בכיפה, כמה חברות מדיה גדולות החליטו לנקוט צעדים.

בשנה שעברה, למשל, Popular Science, מגזין אמריקאי המתפרסם כבר 141 שנה, קיבל החלטה קיצונית - לא לאפשר תגובות באתר. העורכים שלו טענו שהתגובות באתר, בעיקר תגובות של אלמונים, פוגעות באמינות המדע.

אתר החדשות Quartz, שבבעלות חברת אטלנטיק מדיה, לא איפשר העלאת תגובות מאז השקתו. במקום זאת, הוא מאפשר להעלות הערות לגבי כתבות - אך ההערות עוברות עריכה. אתר חדשות הטכנולוגיה Vox, שהושק באפריל על-ידי הבלוגר עזרא קליין, אינו מאפשר העלאת תגובות. והחודש, המגזין הפוליטי האמריקאי National Journal, שגם הוא בבעלות אטלנטיק מדיה, הפך לארגון החדשות המפורסם האחרון שהסיר את מדור התגובות. "על כל תגובה חכמה יש סבב של מתקפות... אין תרומה לדיון. יש זילות והנמכה שלו", כך אומר טים גריב, העורך הראשי של המגזין.

קישור לפייסבוק

למרות זאת, רוב המו"לים אינם מוותרים על שרשורי התגובות. מבחינתם, המטרה היא להפקיע את מגרש המשחקים מידיהם של הבריונים ולתת משקל רב יותר לאלה שמוכנים לספק, מלבד דעות מוצקות, גם את זהותם. בספטמבר בשנה שעברה, הודיע ההפינגטון פוסט כי כל המגיבים יידרשו לקשור את הפרופילים שלהם באתר לחשבונות הפייסבוק שלהם, והשמות האמיתיים שלהם יופיעו כאשר הם מגיבים.

"אני חושבת שחופש הביטוי צריך להינתן לאנשים שמוכנים להגן על עמדתם ולא סתם מסתתרים מאחורי זהות אלמונית", כך אומרת העורכת הראשית, אריאנה הפינגטון. גם ענקית האינטרנט גוגל מחפשת דרכים לנקות את מדורי התגובות הבלתי מרוסנים ביוטיוב, על-ידי קישור תגובות לפרופילים של משתמשים ב-Google פלוס.

אך ההתעקשות שמשתמשים יקשרו את הפרופילים שלהם לאתרי רשתות חברתיים לא פוטרת בהכרח את אתרי החדשות מהאחריות לתגובות פוגעניות. גם פלטפורמות המדיה החברתית אינן מחשיבות את עצמן לצנזוריות. מלבד זאת, קל מאוד למסור מידע שקרי כשנרשמים לפלטפורמות המדיה החברתית ואתרי חדשות - רובם דורשים רק כתובת דוא"ל פעילה.

אחת השאלות העיקריות מבחינת עתידה של הרשת היא: האם יתירו לחרות הזאת להישאר בידי המשתמשים, ובאיזו מידה היא תוגבל ותוכפף לרגולציה? אם אפשר ללמוד משהו מפסיקה של בית המשפט האירופי לזכויות אדם, שניתנה לאחרונה, הרי שאולי רוב הסיכויים שנוכל לצפות לרגולציה.

בית המשפט, ששוכן בבניין מודרניסטי עצום ממדים, עשוי זכוכית ופלדה, בפאתי סטרסבורג, נתן יותר מ-10,000 פסקי דין במהלך 60 שנותיו. בעשור האחרון בלבד, הוא חייב את אוסטריה לאפשר לזוגות בני אותו מין לאמץ זה את ילדיו של זה, אילץ את רוסיה לשפר את התנאים בבתי הכלא שלה, ופסק שצרפת צריכה להעניק לילדים לא חוקיים זכויות שוות בירושה.

בין ההליכים שבהם הוא עוסק היום מצוי תיק לא מעניין לכאורה שעשוי היה לא לזכות לתשומת-לב כלל אלמלא ההשלכות המעמיקות העשויות להיות לו על האינטרנט. התיק דלפי נ' אסטוניה נסוב על מחלוקת בדבר מידת הפיקוח שאתרים צריכים להנהיג על תגובות והאם עליהם לנבא מתי כתבה תמשוך תגובות משמיצות.

התביעה, שהוגשה נגד אחד מאתרי החדשות הגדולים באסטוניה, דלפי, באמצעות בעל המניות העיקרי של חברת מעבורות - ששמו בפסק הדין הוא "L" - עוסק בכתבה שהתפרסמה באתר בינואר 2006 לגבי ההשלכות של החלטת החברה לשנות את מסלוליה. מסלולי המעבורת החדשים יצריכו לפגוע ב"כבישי קרח" (מבנים קפואים, מעשי ידי אדם, על גבי נתיבי מים), שהם הדרך הזולה ביותר להגיע מאסטוניה המזרחית לאיים שמסביב לה.

זה לא הגיע לכותרות, אפילו לא באסטוניה. אבל מה שהתרחש לאחר מכן עשוי להדאיג כל אתר המעודד את המשתמשים שלו להגיב על הכתבות המתפרסמות בו, בעיקר אתרים המאפשרים לאנשים להגיב באופן אנונימי, תוך שימוש בשם בדוי.

תוך יומיים מהפרסום, הכתבה על דלפי הביאה ל-185 תגובות, שרבות מהן פורסמו תחת שם בדוי. חלק מהן היו מאירות עיניים, אחרות היו משעשעות ו-20 זוהו על-ידי "L" לא רק כמעליבות וגסות רוח, אלא גם כמשמיצות ומאיימות. דלפי קיבלה את ההערות הללו - שהתייחסו לחברת המעבורות כאל "זבלים מזדיינים", למשל, או שתיארו את אסטוניה כמדינה המובלת על-ידי "זבלים אנטי חברתיים" וכו' - הן היו משמיצות והוסרו ברגע שהאתר קיבל את הפניה של "L".

לדלפי יש מערכת לטיפול בתגובות, שמועדפת על-ידי אתרים רבים. למרות שהמערכת קלה לשימוש - היא לא דורשת שום דבר מלבד הקשה על כפתור דיווח - האתר לא קיבל תגובה במשך 6 שבועות לאחר שהכתבה עלתה לאוויר.

"להימנע מפגיעה"

התגובות לא יותר גרועות מרוב הזעם החלול וההשמצות הנמצאות במקומות אחרים ברשת, אבל באפריל 2006, חברת המעבורות תבעה את האתר, ולאחר שנתיים, בית משפט אסטוני מצא את האתר אשם והורה לו לשלם לחברת המעבורות 5,000 קרונות אסטוניות (כ-1,500 שקל).

ערעור שהגישה דלפי נדחה על-ידי בית המשפט העליון של אסטוניה ביוני 2009. לאחר ערעורים מייגעים נוספים בתוך אסטוניה, דלפי לקחה את התביעה לסטרסבורג, שם, באוקטובר 2013, מסר בית המשפט האירופי לזכויות אדם את פסיקתו: "בהינתן טבעה של הכתבה, החברה (דלפי) הייתה צריכה לצפות לפוסטים פוגעניים, ולהשתמש במידה נוספת של זהירות כדי להימנע מפגיעה במוניטין של אדם".

כך, על-פי בית המשפט, אתר החדשות צריך היה לצפות שכתבות מסוג זה ימשכו תגובות משמיצות או פוגעניות ולהיות מוכן לסלק אותן לאלתר - או אפילו לפני שהתגובה דווחה, דבר העשוי לאלץ לאתרים לסנן את התגובות לפני פרסומן. כדי להבין את משמעות פסק הדין הזה, כל מה שצריך לעשות הוא להסתכל בתגובות באתרים כמו זה של הפייננשל טיימס או הדיילי מייל. ואתרים יגידו לכם שתגובות שנויות במחלוקת עשויות להופיע במקומות הבלתי צפויים ביותר.

פסק הדין אומר גם ש"מעשי" ו"הגיוני" שאתר מסחרי המאפשר תגובות אנונימיות יישא באחריות לתוכן של התגובות הללו.

בינואר, בתגובה להשלכות של פסק הדין, שלחה קבוצה של ארגוני מדיה, חברות אינטרנט, קבוצות זכויות אדם ומוסדות אקדמיים מכתב פתוח לדין ספילמן, שופט בן 51 המשמש כנשיא בית המשפט האירופי לזכויות אדם. המכתב הזהיר כי פסק הדין יוביל ל"השלכות שליליות חמורות על... הפתיחות הדמוקרטית של העידן הדיגיטלי".

המו"לים באינטרנט חוששים שכישלון הערעור של דלפי עשוי להוות תיק פורץ דרך, וכי אם פסק הדין ימומש, הדבר יפגע בחופש הביטוי באינטרנט ויפתח תיבת פנדורה של אנשים וחברות הדורשים פיצויים ממו"לים בשל אנשים המעלים את התגובות שלהם על אתרים באופן אנונימי.

"ההיגיון הלא ברור הזה אינו מאפשר כעת לאתר אינטרנט לאפשר למשתמשים להעלות תגובות ללא זיהוי של משתמשי הקצה", כך אומר ג'ו מקנאמי, מנכ"ל European Digital Rights, קבוצה בינלאומית שחותרת לאבטחת "זכויות דיגיטליות". לדבריו, "אם שיטת המיון העכשווית (הכוללת התראות וסילוק) כבר אינה מקובלת, אתרים צריכים להעסיק צבא קטן של מנחים, המשמשים כבלשים, כדי למצוא מי מסתתר מאחורי כינויים אלמוניים וזהויות בדויות".

מאוחר מדי לשנות?

מבחינת אריק ברנדט, ששימש כפרופסור למשפט תקשורתי ב-University College London בשנים 1990 עד 2010, פסק הדין אינו מאזן כראוי בין חופש הדיבור לבין זכותו של אדם להגן על שמו הטוב. "לא הייתי מעז ואומר שפסק הדין של בית המשפט האירופי מגוחך", כך אמר לי, "אבל אני מכיר אנשים רבים שכן היו אומרים זאת. כמה מוזר יהיה אם התיק הזה יהיה הקש ששבר את גב הגמל".

"פסק הדין לא רק ישפיע על חושפי שחיתויות, כך אומר איידן אירדלי, עורך דין מלונדון המתמחה בהגנה על נתונים וזכויות אדם בעולם התקשורת. "מדובר גם בחדשות רעות מבחינת אנשים שרוצים להגיב על עניינים פרטיים רגישים כמו אלימות במשפחה, זהות מינית, רדיפה דתית וכו'".

נציין כי ההכרעה אינה סופית. ההשלכות של התיק משמעותיות כל-כך, עד שהוא הופנה לערכאת ערעור ב-17 בפברואר (16 התיקים האחרים שהופנו לערכאה נדחו. רק 5% מהבקשות להעברה מתקבלות). ב-9 ביולי, יקבל הרכב של 17 שופטים הכרעה בתיק. רק אז תדע דלפי אם היא נושאת באחריות.

תהיה התוצאה אשר תהיה, המשימה עצומה בגודלה: אנונימיות באינטרנט כה מובנית בתרבות שלנו שייתכן שיהיה זה מאוחר מדי לשנות את הכללים.