אפס תרומה לכלכלה ומרד עממי: למה ברזיל צריכה את זה?

טוב, זה הפך להיות ענף ספורט בפני עצמו: ההתעסקות בהכנות הארגוניות והלוגיסטיות של מדינות שמנסות למלא את התנאים ולארח אירועי ענק, שרק גדלים והולכים ומשתלטים על כלכלות לאומיות. צקצוקי הלשון כשעוד אצטדיון לא מוכן בזמן, כביש נסגר או מאגר מים בלתי מוכר נשפך לתוך אזור בנייה. ובכל זאת, בברזיל (שמארחת את המונדיאל 64 שנים אחרי הפעם הקודמת שלה) המצב שונה, וחמור ממה שהיה מוכר בעבר. גם המגזין הגרמני השמרני "קיקר" כתב, שאפילו פיפ"א, אלופה בפיזור אופטימיות, מאבדת את ההומור "ומשחררת אזהרות חמורות זמן כה קצר לפני הטורניר".

הכאוס בברזיל כולל התקוממות חברתית; אנשים שחייהם מוגבלים בגלל האירוע; ותשתית במיליארדי דולרים שנספגים בביצה ונעלמים. כי באמת, מי צריך להגדיל שדות תעופה רק כדי שחד-פעמית, שחקנים, תיירים, עיתונאים ובעיקר עסקנים יוכלו לטוס פעם ביומיים מצד לצד של המדינה? הברזילאים לא צריכים את זה, ממילא לרובם המכריע אין כסף לטוס. או מכונית כדי להגיע לשדה התעופה. או תחבורה ציבורית שאפשר לסמוך עליה. או בתי ספר שבהם יוכלו נהגי אוטובוס ללמוד לקרוא את תכנית הנסיעה. או... ובכן, אין להם.

המונדיאל בברזיל (ביחד עם המשחקים האולימפיים בריו ב-2016) היו התקווה של ממשלת ברזיל להציל משהו עבור המדינה. תדמית, למשל, או השקעות מחו"ל. אבל כל זה, כבר ברור, נשטף במנגנוני השחיתות שמנוהלים במדינה. על האירוח עצמו אחראים אנשים שיכורי כוח, שמנצלים את הכסף העצום שזורם מהאופרציה של המשחקים לטובת כיסם האישי. סכומי עתק נעלמו במהלך ההכנות. בחודש שעבר חשף "הדיילי טלגרף" הבריטי תשלום של 2 מיליון דולר שביצע סנדרו רוסל (נשיא מועדון הכדורגל ברצלונה עד לא מזמן, אקס-נציג נייקי בברזיל, אדם שמחובר היטב גם בקטאר) לחשבונה של ביתו בת ה-10 של ריקרדו טשיירה, אקס-ראש ההתאחדות הברזילאית ואקס-גורם בכיר בפיפ"א שנאלץ לפרוש בגלל שחיתות.

זו לא הצפרדע היחידה שהנשיאה דילמה רוסף, שהתנגדה לאירוח, צריכה לבלוע. בטקס הפתיחה היא תשב ליד ז'וזה מריה מארין, המחליף של טשיירה. עד היום סירבה רוסף לקבל את פניו במשרדיה. כי מארין לא היה סתם חבר פרלמנט בזמן הדיקטטורה. אותה דיקטטורה נגדה נלחמה רוסף במחתרת, ולכן נשלחה לכלא. מארין היה זה שנאם בלהט בעד פעולותיו של הפקיד האחראי לעינויים, והסית נגד עיתונאים מתנגדים. נוכחותו של מארין בפתיחת המונדיאל, כותב העיתונאי והבלוגר הברזילאי יוסה קפורי, היא בושה וכתם לברזיל.

***

למה ברזיל הייתה צריכה את העול הזה בעצם? הרי הממשלה המקומית לא באמת חשבה שייצא לכלכלה מזה כסף. בדרום אפריקה (2010) ולונדון (2012), למרות המלים הגדולות, הוכח שלא היה שינוי ממשי ברמת האבטלה או בהכנסות המדינה בזכות אירוח המשחקים. מספיק מחקרים הבהירו שההבטחות לכסף הגדול שייכנס הן ריקות מתוכן - האחרון בהם הגיע החודש מגרמניה: הכלכלן הנודע וחובב הכדורגל יירן קוויטאו, יחד עם הנינג פפל מהמכון לכלכלה עולמית בהמבורג, מצאו שגם במדינות מתפתחות "לא יירשמו נתוני צמיחה משמעותיים" בעקבות אירועי ספורט. "כלכלית", אומר קוויצאו, "זה אירוע עם כמעט סכום אפס".

ברזיל מוציאה כ-10 מיליארד אירו על תשתיות, שאפשר היה להוציא על בתי חולים ובתי ספר, או למטרות סוציאליות. אבל פפל מבהיר: "מדובר בפחות מאחוז מתוצר הגולמי המקומי", כלומר גם זה לא סכום שהיה משנה יותר מדי במדינת הענק הזו. ובכל זאת, זה כסף שחסר במקומות אחרים. "בייחוד שווקים מתפתחים צריכים לשאול עצמם האם סמל הסטטוס, הלוקסוס שהוא המונדיאל, שווה את ההשקעה והמאמץ", אומר קוויטאו ב"די-צייט".

הסיבות לאי-ההצדקה הכלכלית של אירוח משחקים הן ידועות: פוליטיקאים ושאר חסרי הבנה מדגישים אפקטים חיוביים, אבל שוכחים את העלויות. כמו השקעה של 10 מיליארד אירו במונדיאל בברזיל, 85% מהם מכספי משלם המסים, בפרויקטים בקדימות נמוכה, שממילא לא הושלמו. כמו שחיתות. כמו ירידה בתיירות רגילה, "קניבליזציה" שלה, שנובעת מזינוק מופרך בעלויות בתקופת הטורניר ובגלל הבלגן הצפוי במדינה בחודש המונדיאל. משרד התיירות הברזילאי פרסם בגאווה כי הוא מצפה ל-500 אלף תיירים נוספים, שישאירו במדינה אפקט של 5 מיליארד אירו. זה לא רק בלתי סביר (10,000 אירו לאדם!), אלא שגם מספר התיירים לא מרשים - הרי רק לקרנבל מגיעים מדי שנה 850 אלף תיירים, שמכניסים 3.2 מיליארד אירו.

 נהג מונית ברחובות ברזיל / צלם: רויטרס

גם בעניין התדמית ברזיל לא הצליחה לגזור את הקופון שקיוותה. "מה שקורה שם הוא נוראי, אבל אני חושב שזו הזדמנות למדינה לקחת את זה למקום טוב יותר בעתיד", הסביר ב"גרדיאן" כדורגלן העבר הגדול אריק קאנטונה, שסיים להכין סרט תיעודי על הכדורגל בברזיל. מהומות, פינוי אנשים מבתיהם ודיכוי הפגנות בכוח, משטרה חסרת גבולות והרג של תושבים ב"פאבלות" (שכונות העוני) - זה לא מה שרצתה ברזיל להראות. הכוונה הייתה להדגים כלכלה צומחת וחשובה, שכבר מסוגלת לקחת על עצמה אתגרים ולעמוד בהם בזמן. אבל אולי הדמוקרטיה עוד צעירה מדי. מריו גובי, נשיא קבוצת קורינתיאנס, אמר בחודש שעבר: "אני לא מכיר פה שום פרויקט של בנייה או שיפוץ שעמד בזמנים".

ונסה ברברה, סופרת ובעלת טור בסאו פאולו, נותנת דוגמאות: הרכבת התחתית בסלבדור שאמורה להיפתח ב-11 ביוני, נבנית מאז 1997. מאז, 180 מיליון דולר הלכו לאיבוד בדרך, ובית המשפט חוקר מזה שנתיים את העניין. על טיהור נהר טייטה הוצאו 1.6 מיליארד דולר ב-22 שנה, לשווא. ככה זה בברזיל, מצטטת ברברה דוח של הבנק העולמי: עבור פתיחת עסק צריך 13 חתימות שונות על הליכים ו-108 יום בממוצע, 400 יום כדי לקבל אישור בנייה ועוד 58 יום כדי לקבל גם חשמל. "ככה זה, אנחנו ברזילאים", כותבת ברברה. "ואנחנו נעשה זאת בדרכנו. הכל ברגע האחרון. אם רציתם עמידה בזמנים, הייתם צריכים לתת לגרמניה או שווייץ לארח".

***

ג'רום ואלקה, מזכ"ל פיפ"א, עוד טען לפני מספר חודשים שהברזילאים "בסיכון להיות המארגנים הגרועים ביותר של האירוע הכי גרוע", וכי הם צריכים "בעיטה באחוריהם" כדי להזיז דברים, והיום הוא מודה שאולי גם פיפ"א התחילה מאוחר מדי. האירוח של המונדיאל הזה הוא אופרה אחרת לגמרי לעומת הטורניר הקודם אותו אירחה ברזיל לפני 64 שנים - אז היו רק שישה אצטדיונים (לעומת 12 במונדיאל הנוכחי), מתוכם שניים של 10,000 מקומות. בריאיון ל"או גלובו" ואלקה מרגיע שרק בסאו פאולו ופורטו אלגרה יש בעיות, כמו בנטאל שם יש "מרוץ נגד השעון". חוץ מזה בכל יציעי העיתונות יש בעיות בתקשורת, ולכן בונים עוד מתחמים מיוחדים. "לברזילאים חשוב יותר לזכות בגביע מאשר לארגן אירוע מושלם", הבין ואלקה סופסוף, ולכן הוא מקווה שהמארחים יישארו זמן ארוך ככל האפשר בתמונת הזכייה.

לברזילאים ברור, שלפחות ארבעה אצטדיונים יישארו כפילים לבנים - בברזיליה, מנאוס, נטאל וקואיבה שם נבנו אצטדיונים חדשים, אין קבוצות ליגה ראשונה אפילו. אבל לפחות פה הם לא לבד. מחקר של המכון הדני ללימודי ספורט בדק 75 אצטדיונים ב-20 מדינות שנבנו עבור אולימפיאדות ומונדיאלים, והתוצאות עגומות: רק בשלושה מקרים - באטלנטה (ארה"ב), בסאפורו (יפן) ובגרמניה - האצטדיונים מצדיקים כיום את עצמם מבחינה כלכלית.

***

אז מי באמת ירוויח? פיפ"א כמובן. אחרי הכנסה של 2.3 מיליארד דולר בדרום אפריקה, צפוי המונדיאל הקרוב להכניס להתאחדות הכדורגל העולמית עוד 4 מיליארד דולר, בעיקר מזכויות שידור וספונסרים. חוץ מזה, מצהיר ואלקה, "זו הצלחה פיננסית, עשינו זאת. מעולם לא מכרנו כל כך הרבה כרטיסים". יותר מ-3 מיליון כרטיסים נמכרו, והטורניר כמעט סולד-אאוט.

אחרי ההתנפחות המטורפת של תקציבי התשתיות (יותר מפי 2) והאצטדיונים (פי 3), הגיעו גם הוצאות הביטחון של ברזיל לשיא - 900 מיליון דולר (כולל 24 מיליון דולר עבור שני מל"טים של אלביט). הברזילאים גם הצטיידו ב-50 רובוטים לסילוק פצצות, שיהיה. ל-100 אלף שוטרים ואנשי אבטחה מצטרפים 57 אלף חיילים. חיל הים מקציב 13 אלף חיילים, חמש אניות מלחמה ו-21 ספינות סיור. חיל האוויר יספק 24 מטוסים קטנים ו-11 מסוקים. העיקר שיעבור בשלום.

 חנות רחוב מוכרת מוצרים של נבחרת ברזיל / צלם: רויטרס