כדורסל מעולמות אחרים

הספרס לא רק פירקו את סוללת הכוכבים של מיאמי, אלא הוכיחו שכדורסל קבוצתי הוא עדיין מתכון מנצח ולא פחות מעורר השראה

טים דאנקן כוכב סן אנטוניו ספרס חוגג אליפות / צילום: רויטרס
טים דאנקן כוכב סן אנטוניו ספרס חוגג אליפות / צילום: רויטרס

בליגה כמו ה-NBA, שמזוהה אבסולוטית עם אינדיבידואלים, ברור שהשיח על האליפות של סן אנטוניו ספרס שהוכרעה הלילה (4-1 על מיאמי) יתרכז דווקא ביריבה שלה בגמר, מיאמי היט. לברון ג'יימס שוב הוכיח שהוא לא מייקל ג'ורדן; מאז 2010/11 השלישייה הגדולה של מיאמי (ג'יימס, דוויין ווייד וכריס בוש) שיחקה 10,000 דקות יותר מהשלישייה של סן אנטוניו (דאנקן, פארקר וג'ינובילי), ומכאן התבוסה 4-1 בסדרה; השאיפה להחתים את כרמלו אנתוני בקיץ, סיפור שיצא באמצע סדרת הגמר, מראה שבמיאמי לא האמינו מספיק; וכו' וכו'.

בכל אחת מארבע האליפויות הקודמות של סן אנטוניו לפני זו שלקחה הלילה - 1999, 2003, 2005 ו-2007 - היה איזשהו היגיון בנרטיב הזה, שמגדיר את הגדולה של הספרס כעניין לעכברי כדורסל בלבד. הספרס של אותם ימים היו לא רק קבוצה משוק קטן עם הכוכב אולי הכי פחות מלהיב בתולדות ה-NBA (דאנקן) ומאמן גאון אבל חמוץ פנים (גרג פופוביץ'), אלא גם שיחקו כדורסל אפור כמו התלבושות שלהם: איטי, הגנתי, משעמם. בשנים האחרונות, לעומת זאת, בתהליך שהגיע לשיאו בגמר נגד מיאמי, הספרס הפכו לקבוצה הכי יפה לצפייה בכדורסל, שיכולה וצריכה לעניין כל אוהד ספורט באשר הוא.

היופי של הספרס התקרב לרמת האידאה במחצית הראשונה של משחק 3 במיאמי, שבה הם קלעו 19 מ-21 הזריקות הראשונות שלהם ו-75.7% מהשדה בסך הכל. וכמו שאמר ג'ינובילי, לא היו שם שום "תרגילי קסם. פשוט הנענו את הכדור". הנעת הכדור של סן אנטוניו, שאת האסתטיקה שלה אפשר להשוות לזו של ברצלונה הגדולה בין 2008-2011, השאירה את ההגנה של מיאמי, אחת הטובות והאתלטיות ב-NBA, לגמרי חסרת אונים ובסופו של דבר מותשת, בזכות שני העקרונות שעומדים בליבה שלה: תנועה וקצב (pace).

הספרס שיחקו העונה בקצב של 95 פוזשנים פר 48 דקות (לעומת 89.8 פוזשנים פר 48 דקות באליפות האחרונה שלהם, אז הקבוצה הרביעית הכי איטית בליגה) - שזה לא רחוק מההתקפה הנחגגת של פיניקס סאנס בעונת 2005/6 (95.8 פוזשנים פר 48 דקות), שזכתה לכינוי "שבע שניות או פחות". הקצב הזה אפשרי בזכות תנועה בלתי פוסקת של השחקנים: ארבעת השחקנים שרצו הכי הרבה בממוצע למשחק בפלייאוף (פטי מילס, פארקר, מרקו בלינלי ודני גרין) משחקים בסן אנטוניו, שכקבוצה דורגה ראשונה במדד הזה.

בשיטה הזאת, שקיבלה את השם motion offense, כבר לא מאוד משנה מי משחק; הספרס היו הקבוצה הראשונה ב-NBA מאז 1976 בלי שחקן שקיבל יותר מ-30 דקות למשחק בעונה הרגילה, ובשקלול עם הנתונים מהפלייאוף, היה להם הספסל הכי פעיל (21 דקות למשחק) והכי אפקטיבי (44.6 נק' למשחק) בליגה. לאורך הפלייאוף הספסל הבינלאומי של הספרס (מילס מאוסטרליה, בלינלי מאיטליה, בוריס דיאו מצרפת, תיאגו ספליטר מברזיל, ג'ינובילי מארגנטינה) היה לא פחות ולעיתים אפילו יותר אפקטיבי מהחמישייה שלהם, ובניגוד לעבר - הוא לא הסתמך בעיקר על איש אחד. בעבר, אמר ג'ינובילי, "כשהייתי נכנס, פארקר ודאנקן היו על הספסל, וההתקפה התנהלה דרכי, הרבה תרגילים היו בשבילי - ועכשיו זה שונה".

השונות של סן אנטוניו הקשתה על הבחירה ב-MVP של סדרת הגמר, תואר שמסורתית הולך לכוכב של הקבוצה המנצחת. אלא שלסן אנטוניו לא באמת היה כוכב בסדרה נגד מיאמי. עד המשחק האחרון, המועמדים הבכירים לתואר היו קוואי לאונרד, הסמול-פורוורד הנהדר, ודיאו, הפאוור-פורוורד שקודם לחמישייה במהלך הסדרה ועם 6.2 נק', 8.6 ריב' ו-5.8 אס' השפיע על המשחקים לא פחות מדאנקן ומפארקר. לאונרד בן ה-22, שאמור לרשת את דאנקן בן ה-38 כשחקן הפרנצ'ייז של הספרס, קיבל בסופו של דבר את הכבוד האינדיבידואלי. שזו התכונה, בהתאם למסורת של הספרס, שהכי פחות מאפיינת אותו.