אין הרבה דברים מצערים כמו הגעה לאלבום עם ציפיות גבוהות ואז התאכזבות. אבל ההיפך המשמח נדיר לא פחות: האזנות עם אפס ציפיות שחושפות אלבום סימפטי. לנה דל ריי, שתופיע בישראל בעוד כחודשיים, הפכה לאחת מדמויות הפופ הבלתי שגרתיות של העשור. לכאורה השירים שלה איטיים, עצובים ומסתוריים מדי למצעדים, ודמותה רחוקה מלעורר אמפתיה. אליזבת' וולרידג' גראנט, 28, ביתם של רואת חשבון ועורך דין, המציאה עצמה תחת שמה הבימתי כמעין פאם-פאטאל הוליוודית שהוקפאה בעידנים קודמים שבהם סמלי המין הגבריים היו מרלון ברנדו וג'יימס דין.
אלבומה הקודם, השני אבל הראשון שיצא בתאגיד גדול, כלל שיר אחד על זמני, "וידיאו גיימז", ועורר לפני שנתיים ויכוחים עזים על זיוף מול אותנטיות, אישיות מול תדמית וכו'.
לכאורה היא צצה משום מקום דרך בלוגרים אמינים, ואז הסתבר שכבר היו לה אלבום קודם וניסיונות חשיפה, ושהיא גם, שומו שמיים, מדגמנת לפעמים. ולא ברור, מתחת למעטה התדמיתי, מה מומצא ומה אמת אצלה. כאילו שטובים וגדולים ממנה בתרבות הפופ לא שינו את שמם או שיקרו או שיפצו את עברם. אלא שליזי גראנט היא לא בוב דילן או ג'ים מוריסון, ובעידן הדיגיטלי גם מסובך לבנות הילה מרוחקת ואניגמטית סביב כוכבים כמו בעבר. ואז היא זייפה אנושות בשירה בטלוויזיה בלייב, ועברה נחשף, ונוצר לכאורה בלבול תדמיתי קשה: האם היא אמנית ייחודית שפוסעת בצללי ענקי העבר, או שמא מוצר מהונדס לעילא של תאגידי פופ.
האמת? כשיש שירים טובים, הדחפים והמניעים ליצירתם פחות חשובים. ודל ריי משגרת הפעם אסופה לא רעה בכלל של שירים. כלומר, התמלילים שלה, לפחות לאוזניי שחרשו כבר בכל התלמים הכי אפלים של הרוק, די בנאליים עד דביליים. אבל הלחנים חלקם מרשימים, וחלקם מטופלים נפלא. דן אורבך מה"בלאק קיז" שהפיק את רוב החומר, מייצר כאן אסתטיקה שונה מזו של אלבומה "נולדה למות" מלפני שנתיים. מה שנשמע אז כהכלאה בין פסקול טווין פיקס לקוקטו טווינס כבר הולך ומתעצב לכדי ישות ברורה יותר: מישהי שהייתה מתה להיות מרלן דיטריך מלווה בנגנים שהיו מתים להיות בוולווט אנדרגראונד (ראו מסגרת). והם מתים לא רע. השיר הכי נפלא פה הוא חידוש ל"האישה האחרת". "כסף ישן" המקורי הוא לחן מעולה שגנוב מנעימת הנושא הנהדרת שנינו רוטה הלחין ל"רומיאו ויוליה", ו"Shades of cool" יכול היה להיות בלדה ג'יימס בונדית ממש מצוינת. הסך הכול דרמטי ולרגעים אצילי, מהודק ולרגעים אפילו מרתק.
מחלוקת תרבותית
יש משהו מרענן בדמות שעצם בריאתה וקיומה מעוררים מחלוקת תרבותית שכזו. יש יופי בעיקשות של דל ריי להמשיך ולהלך על החבל הדק מאוד של "וואנבי" גם באלבומה השלישי. זה אלבום לא שלם אבל לא רע בכלל של מעריצת תרבות פופ, שבינתיים משכנעת יותר כמעריצה מאשר כיוצרת מקורית ועצמאית. וזה בלי לומר מילה על מניירות ההגשה הקולית שלה.
אישית, אני מעדיף זמרות פי אלף יותר טובות ועתיקות כמו ג'ולי לונדון או ננסי סינטרה תבדל"א. אבל, וזה מאוד לא מובן מאליו בעידן הפופ הנוכחי: דל ריי פיתחה שפה ויזואלית וצלילית משל עצמה, וכששיר שלה מתגנב לאוזניים הוא כבר מובחן. ולא נדרשות כמה שניות להתעשת ולקלוט האם זו ריהאנה או גאגא או קייתי פרי או כל שאר הזמרות שמהונדסות בזהות גנטית כמעט מוחלטת. דל ריי מהונדסת לא פחות מהן, ולפחות בינתיים איננה מוזיקאית טובה מהן. אבל היא מובחנת בדרכה הלקטנית והצטטנית והגם קצת פוזאית ומעצבנת. ובעצם המובחנות שלה היא רק מאשרת, למרבה הצער, עד כמה תרבות הפופ הפכה להיות כה מבוזרת מצד אחד וכה הומוגנית מצד שני. לא בטוח שהאלבום שווה רכישה, אבל הוא מקדם סקרנות מצוין לקראת הופעתה כאן.
* ציון: 7
הפאם-פאטאל המקורית
האלבום "צ'לסי גירל" של ניקו, הלא היא כריסטה פאפגן, הוא כל מה שלנה דל ריי חלמה לייצר לעולם
הנה מי שלנה דל ריי הייתה מתה להיות. היא סיפרה לא מזמן שהייתה אמורה להקליט את שירה החדש "ברוקלין בייבי" בדואט עם לו ריד, ושנחתה בניו-יורק בדיוק ביום שבו ריד נפטר בסתיו שעבר. לא ברור אם זו אמת או בדיה, אבל בטוח שהפאם-פאטאל המקורית של הרוק, זו שריד חיבר לה שיר אלמותי באותו שם, נפטרה ב-1989 בגיל 49 בלי עשירית מהחשיפה שלנה דל ריי קיבלה עד כה. מצד שני, דל ריי הייתה מתה להשאיר קטלוג מוזיקלי כה ייחודי ומפעים. ניקו, כינויה של כריסטה פאפגן ילידת מזרח גרמניה, דגמנה בברלין והתארחה באולפנים של פליני ברומא, ובניו-יורק צוותה ע"י אנדי וורהול לוולווט אנדרגראונד, להקה שעזבה אחרי אלבום אחד ורומן קצרצר עם לו ריד שהוליד שירים עילאיים. אגב, היא הייתה מאהבת לרגע גם של, שימו לב: בוב דילן, אלן דילון - אבי בנה היחיד, ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, איגי פופ וג'קסון בראון. דילן, ריד, קייל, בראון וטים הארדין גם תרמו שירים לאלבום הבכורה הנהדר שלה, "צ'לסי גירל" מ-1967. והוא המקום הכי מומלץ להתחיל ולהתאהב בה, כי אחריו אלבומיה כבר נטשו את מעטפת הצליל הרכה והאקוסטית יחסית לטובת יצירות נוקבות וקודרות בהרבה, ועדיין נשגבות. ואת היופי הטבעי, הקול, התעלומה, הייאוש התהומי והסקס-אפיל חוצה התרבויות והאוקיינוסים של ניקו, אי אפשר להנדס גנטית במעבדות פופ עכשוויות, ואי אפשר להשיג בשום מקום מלבד האלבומים שלה.
וג'והנסן גם
אם אתם בעניין של אווירה קולנועית וקול סקסי, חיזרו ל-Anywhere I lay my head, של סקרלט ג'והנסן
איכות ואווירה כמו-קולנועיות? קול נשי נמוך, מלחשש וסקסי? כוכבת הוליוודית? מפיק איכותי מהשמאל של הרוק האמריקאי? כותב שירים פנטסטיים? כל אלו כבר התפקדו היטב לפני 6 שנים לאלבום הבכורה של השחקנית, סמל המין ותומכת ישראל סקרלט ג'והנסן - Anywhere I lay my head, שכלל כמעט כולו ביצועים לשיריו של טום ווייטס, בהפקת דייב סיטק מ"טי.וי. און דה רדיו". לכל מי שאוהב אותה ואת ווייטס, לא מאוחר להעניק תשומת אוזניים לאלבום האפלולי והיפה הזה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
