תסביך בני המהגרים של נבחרת צרפת

זה לחלוטין לא היה צפוי, אבל נבחרת צרפת דורסת את יריבותיה בדרך חזרה לצמרת העולמית. הכחולים מפגינים כדורגל שוטף והתקפי, והשחקנים בבירור נהנים לשחק זה עם זה. כן, בנבחרת צרפת. זו שהתחילה את המונדיאל כמדורגת 22 בעולם, אחרי פלייאוף ממוזל. עם מטען של שחקנים שלא סובלים זה את זה, ויותר מכל, כמו שזעקה הכותרת של ה"קיקר" לפני משחק הפתיחה שלהם: "הבלתי אהובים". קבוצה של שחקנים מוקצים החשודים בחוסר אופי, באנוכיות וברהבתנות על-ידי קהל נעלב שזוכר את עוונות הסקנדל והבושות מלפני ארבע שנים.

הכדורגל הצרפתי עבר כברת דרך מאז גל האופוריה של יולי 1998. מי שהיה אז בהכרה זוכר גם היום את מצעדי הניצחון בשאנז אליזה וברחבי פריז וצרפת כולה, ובעיקר את תלי התלים של המילים שנכתבו בעקבות הזכייה ההיסטורית בגביע העולמי. ניצחונה של צרפת הרב-תרבותית, נכתב לרוב, היווה אבן דרך בהתפתחות החברתית בצרפת ובאירופה. צרפת התאחדה מעבר לגבולות אתניים, פוליטיים או חברתיים, נרשם. הכדורגלנים משמשים קטליזטור לאינטגרציה של מהגרים וצאצאיהם אל תוך חיק החברה הצרפתית שמכירה ביתרונותיהם ותרומתם, כך תואר החזון שמאחורי הנאיביות.

אבל הכדורגל נכשל כשהעמיסו עליו יותר מדי ציפיות: הוא בסך הכל מראה לפני שאר החברה. מפלגת ה"פרונט נאסיונאל" של לה פן מצד אחד, והמהומות בערי הלוויין מצד שני - השתיקו לחלוטין את האופוריה. ומה שנשאר הוא הכדורגל. ופה יש לצרפת הרבה מה להשלים. הכדורגל הצרפתי מפגר התפתחותית אחרי שאר היבשת, וגם הקבלה החברתית והפופולריות שלו לא הגיעה לממדים המקובלים בגרמניה, איטליה, אנגליה או ספרד.

***

למרות החיבור של פילוסופים כגון אלבר קאמי וז'אן-פול סארטר לכדורגל, האינטלקטואלים הצרפתיים ממשיכים לבוז לו עד היום. משפחות מבוססות ואקדמאיות בצרפת לא מחזיקות מספורט קבוצתי, ואם כבר, ראגבי הוא ענף הייצוג ההולם. ילדים לא מקבלים תמיכה כשהם אוהדים קבוצת כדורגל. הילדים הללו גם לא מגיעים למועדונים, ולכן יש בצרפת רק 2.3 מיליונים כדורגלנים רשומים, שליש מבגרמניה.

זה לא שיש בעיה לצרפת למצוא שחקנים. האקדמיה המהוללת בקליירפונטיין היא הטובה בעולם כנראה, ומוציאה כוכבים בפס ייצור מרשים. רק שחלק גדול מהשחקנים הללו הם בני מהגרים שהביאו איתם את אהבת הכדורגל ואת המשחק מרחובות הגטאות. המועדון האהוד בצרפת הוא מארסיי, מעיר נמל תעשייתית שרושמת את ריכוז המהגרים הגבוה במדינה. זה יוצר אמנם רושם של אינטגרציה, אבל למעשה מבטא את ההיפך - בני מהגרים מצליחים, כי יש להם מעט תחרות מצד המעמד הבינוני והגבוה. אחת התוצאות היא נבחרת שמתרכזים בה טיפוסים בעייתיים ושיש לה סימפטום של חלוקה פנימית בין קליקות שונות ועוינות.

ב-2011 התפוצצה פרשייה שגרמה בדיעבד למאמן הלאומי לורן בלאן ללכת. עיתונאים פרסמו תמליל של פרוטוקול מישיבת הוועד המרכז של ההתאחדות. מאחר וחלק גדול של יוצאי קליירפונטיין ממשיך הכשרה בנבחרות העתודה אבל אז עוזב לנבחרות זרות (בשנים שקדמו ל-2011, מתוך 30 יוצאי אקדמיה 26 עברו לנבחרות אחרות), דובר בישיבה על רצון להקצות "מכסה" לשחקנים בני מהגרים. בלאן הוסיף והשתפך על השחקנים השחורים שהם אתלטיים, חזקים וגדולים, ולכן אינם מתאימים ל"תרבות" הכדורגל הצרפתי. בלאן רצה שבאקדמיות יעדיפו שחקנים קטנים וזריזים, וישאירו שחורים בחוץ. הפרשה הושתקה והמכסה בוטלה. שנה מאוחר יותר, למרות הצלחה יחסית ביורו 2012 (רבע גמר מול ספרד האלופה), לא האריך בלאן חוזה. להתאחדות שוב הייתה בעיה. חומר השחקנים שעומד לרשותם הוא מהטובים בעולם. אבל הנבחרת צריכה מאמן שישליט בה סדר ויאחד את השחקנים לקבוצה הרמונית.

זה לא בלתי אפשרי, אבל ההיסטוריה מראה שצריך לשם כך טיפוס מיוחד. רצוי שחקן עבר בעל שם, ששחקניו נותנים לו כבוד, שבמקביל מראה יכולות פסיכולוגיות וגישה אנושית כדי לקנות גם את ליבם של השחקנים. מצד שני, ההתאחדות הצרפתית רוצה אנשים מבפנים. אנשי "משלנו", כל עוד הלחץ הציבורי מאפשר זאת. בכלל, מעמד המאמן הלאומי בצרפת מעורער: עד 1964 כלל לא הייתה משרה כזו, ואת הסגל בחרה ועדה. עד היום נקרא המאמן הלאומי "סלקסיונר", אחד שבוחר סגל, ותו לא.

 נבחרת צרפת זוכה במונדיאל 1998 / צלם: רויטרס

זו הסיבה שז'יסט פונטיין, מגדולי כדורגלני צרפת, שימש מאמן רק לשני משחקים ופוטר אחרי חודש. ומצד שני, ריימונד דומנק, תימהוני שמאמין באסטרולוגיה ונומרולוגיה (סירב לעבוד עם רוברט פירס ממזל עקרב, ופחד מבלמים במזל אריה), אימן את צרפת ביותר משחקים מכל מאמן אחר - למרות כישלונות מרים ומבישים. אריק קאנטונה טען כי "דומנק הוא המאמן הגרוע ביותר מאז לואי ה-16". אבל הוא שרד, כי דומנק היה איש של המערכת. המאמנים המצליחים איימה ז'אקה ואחריו ז'ראר הוייה, שהפכו ראשי הוועד המרכזי DTN שמאגד את מאמני כל הנבחרות והדירקטורים הטכניים האיזוריים - תמכו בו.

לכן, להבדיל מהשחקנים, המאמנים השחורים או המהגרים נותרים ברמת החובבים והנוער. כי מי שממנה אותם הם - בדומה לארגונים מקבילים בהרבה מדינות אחרות - ראשי המערכת. אלו "צריכים להכיר את הכדורגל הצרפתי על בוריו מלמטה ובו בזמן להיות בעלי חזון", כפי שמוסבר בתיאור תפקיד ראש ה-DTN. וכך משמרת המערכת את עצמה, ונכשלת שוב ושוב. אחרי דומנק, למשל, לא נבחר לתפקיד דידייה דשאן, שהצליח להרים חזרה את האימפריה של יובנטוס, אלא לורן בלאן המצליח פחות, אבל יותר אינסיידר. רק שבלאן עזב, ולהתאחדות לא הייתה ברירה ב-2012. תכנית מגירה הם כבר הכינו: אם צרפת לא הייתה עולה למונדיאל, היה זינדין זידאן, ללא ניסיון כמאמן, הופך לסלקסיונר.

***

אבל דשאן לא נכשל. הוא ידע לבנות קבוצה למרות שירש פילוג בנבחרת הבעייתית בעולם. הוא עובד בשקט אך בהחלטיות. שחקנים חסרי חשק, עם בעיות אגו? לא אצלו - תשאלו את סמיר נאסרי, שחקן מנצ'סטר סיטי, שלא זומן למונדיאל כי לא התאים. או את ריברי שמקבל תפקיד פחות משציפה לו, ולכן בחר להבריא בשקט בבית מפציעותיו. דשאן יצר נבחרת בדמותו, קבוצה שמשחקת במהירות ובהנאה בולטת לעין, עם גמישות טקטית וראיית משחק, ובעיקר התקפית ומוחצת. בתנאים כאלה אפילו קרים בנזמה חוזר להיות כוכב. הקישור של מאטואידי-קאבאיי-גריזמאן מזכיר את דשאן-פטיט-ג'ורקאף של 1998, כשבמקום זידאן משחקים פוגבה ו-ואלבואנה. בפעם ההיא, זה נגמר עם הגביע ביד ואופוריה ברחובות.