מתיזים בוץ צהוב

שיפוט מהיר של מי שכשל אינה סולידריות עם קורבנות

גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח / צילום: תמונה פרטית
גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח / צילום: תמונה פרטית

צריך לדעת?

"הוא בטח ישן אצל חבר" - המלים האלה מה הן? - כלום. מלים שנאמרות אלפי פעמים מבלי לתת עליהן את הדעת. כדבר של שגרה כאשר הילד אינו חוזר הביתה; האם לא שבה מהקניות; האב מתעכב במשרד.

אין סוף מקרים בהם נעשה שימוש במלים אלה - לא משום שמישהו יודע משהו; אלא משום שאף אחד לא יודע כלום. אבל במצב כזה תאמר "לא יודע"? הרי זה נשמע כמו אטימות לב. והאדם מבקש להעניק תקווה ונחמה לאנשים הדואגים. אז אולי ישנים אצל חבר, ובמילה אחרת: יהיה טוב.

אף אחד לא מקבל אמירות כאלה כמידע עובדתי. אבל באין ציפור שיר, גם עורב זמיר. ובאין נחמה במידע מוצק יותר, גם המידע הקלוש ביותר עוזר קצת. ובמצבים כאלה כל הערה מנחמת מתקבלת בברכה.

לא נרדמו ביער

אבל התופעה הזאת מתהפכת על-פיה כאשר מתברר שזה לא נגמר בטוב. כל מה שכולם אמרו לפני כן, התברר כלא נכון. לא ישנו אצל חבר, לא נרדמו ביער, לא כלום, חוץ ממוות שניחת עליהם.

כאשר האנשים שלא דייקו הם אזרחים פרטיים - לא נורא, אף אחד לא יבוא אליהם בטענות. אבל אם מדובר באנשים שצריכים לדעת, מופנה כלפיהם כעס רב, לעתים חסר פרופורציה, מתוך אמונה שאיש הסמכות צריך לדעת מה שהוא מדבר. לפעמים אולי זה נכון, אבל לא תמיד.

פעמים רבות אנשים פונים אלי ואל עמיתי עם המשפט : "בתור עיתונאי אתה בוודאי יודע...", אבל אני לא יודע. העובדה שאני עיתונאי - או שוטר, או מוקדן, או כל דבר אחר, אינה בהכרח אומרת שאתה יודע. יש המון סיבות שבגללן אתה לא יודע, הן לא בהכרח קשורות למחדל, או "פאשלה". לרבות מהן מתאימה יותר ההגדרה של סיבות אנושיות.

האב הקפדן

יש אנשים שהם מאוד קשוחים בנושאים אלה. השוטר או הכבאי או הרופא חייבים לדעת, או לבדוק, או לטלפן וכיו"ב. היה לי מכר כזה. האב הקפדן מאין כמותו שכח יום אחד את בנו הקטן במכונית. פאשלה מאין כמותה. למרבית המזל זה נגמר ללא אסון. לא ידוע לי אם האב המשיך להיות קשוח לגבי חולשותיהם של אחרים. לא ברור לי אם הוא למד להתייחס קצת ברחמים לאסונותיהם של אנשים, הגורמים לעתים לאסון.

אני לא אוהב את כותרות העיתונים בימים אלה, המתיזים בוץ צהוב על אחרים שכשלו. לא סולידריות כלפי הקורבנות הם מבטאים, אלא היטפלות אל האנשים שכשלו. בעיני שלי, האשמה הגדולה ביותר היא של האלוהים הכול יכול. אבל דווקא אליו אין טענות.

שלא יובן אחרת. צריך לחקור, לבדוק ולהעניש אם צריך. אבל צריך לעשות זאת לא בהתלהמות, לא באטימות. כי כולנו באותה קערה בלתי אפשרית ובלתי אנושית.