ד"ר רבינוביץ': משוגע מי שלא חרד, אל "תשחקו אותה" גיבורים

שהייה בצומת של חוסר וודאות, שגורמת לקונפליקט ואמביוולנטיות, היא מהמצבים הכי מלחיצים בקיום האנושי, גם לאנשים היציבים והחזקים ביותר ,ללא היסטוריה ותורשה חרדתית.

טקטיקת החמאס - להודיע מראש שמשעה 21:00 יחל מטר טילים על תל אביב וסביבתה - גרם לשעות של מתח מורט עצבים, מלווה בספקולציות אינסופיות בווטצ-אפ על אודות טיל חדש, חודר כיפת ברזל.

אז מה עושים בינתיים? יושבים וממתינים לטיל? מנהלים שגרת חיים מדומה, כאילו הכל שגרתי? ממשיכים בתכנונים המקוריים של יציאה לבילוי במוצ״ש? תחושת חוסר האונים הזו גורמת להאדרת הלחץ כמו כדור שלג במדרון, ככל שהדקות נוקפות ומחוגי השעון מתקרבים לשעה 21:00. "צריך לעשות משהו", "אי אפשר להיות פאסיבים ולהמתין להחלטת החמאס" , "כמו צאן מובל" - יאמרו אנשים ובכך יגבירו עוד את המתח והלחץ. כי באמת אין מה לעשות, רק להודות שוב לעמיר פרץ ולכיפת ברזל ולקוות ששוב לא תכזיב.

במצב זה לחץ מופר האיזון במוח, במערכת העצבים המרכזית של החלק האוטונומי. המערכת הסימפטתית, שיועדה למצבי הישרדות תופסת פיקוד, FIGHT AND FLIGHT. הביטוי הסימפטומטי יהיה מגוון: תחושת אי נוחות, בלבול, קושי להתרכז בדוברים המלומדים על המרקע. רוני דניאל עובר לדבר אנגלית של אבא אבן, פה יבש, לחץ בחזה, דפיקות לב מואצות, קוצר נשימה, ריצות מרובות לשירותים ("וכלום לא יוצא"), רעד, גל קור/חום, חוסר שווי משקל. בעיות שינה. בעיות תיאבון. חוסר עניין והנאה. מצב רוח ירוד, מלווה בעננה מעל הראש. קושי לתפקד בשלל המצבים הנדרשים. כל אלה הם תוצאה של חרדה במודע, כשאצל ה"גבר-גבר הקולי" יכול הגוף לדבר בשמו והסימפטומים מראים על המתרחש באמת בתת מודע.

קשה שבעתיים המצב שהבית מכיל נזקקים ואנשים בעלי צרכים מיוחדים. כאבא לשני ילדים אוטיסטים בתפקוד נמוך, האפשרות להתנייד עימם למקלט/ממ״ד הפרטי הביתי לא אפשרית ואינה מציאותית. מה שרק מגביר את הדילמה , הקונפליקט והמצוקה. "מה עושים?"

כאיש מקצוע, אני ממליץ לדבר על התחושות - לא להדחיק, להסתיר או "לשחק אותה גיבורים". הדיבור מספק קתרזיס מקל ותחושת סולידריות והבנה שהלחץ והחרדה הם נורמטיביים. צריך להיות משוגע באמת כדי לא להיות חרד.

מעבר לכך, שיעשה כל אחד מה שטוב לו ומה שמרגיע אותו , בלבד שיתחשב בהוראות פיקוד העורף. אם מקל עליי לישון בממ״ד המסודר, אסור לי להתחשב בתגובות החברים. כשהילדים שואלים מה קורה, לומר ברוגע ובשלווה אך בצורה ברורה את המציאות תוך הכלה ומתן תחושה לילד שכל עוד עוקבים אחר ההוראות, יש הגנה וביטחון מלאים.

אם עדיין קיימים סימפטומים שתוארו לעיל בעוצמה מג׳ורית או מצב רגרסיבי אצל הילד, אל תהססו ואל תדחו: פנו מיידית לקולגות המצויינים שלי לעזרה. חרדה לא מטופלת, לא נעלמת אלא מתגברת - ועלולה להוביל לדיכאון קליני מג׳ורי. לילה שקט ותודה לצה״ל.