ורדה אלשיך: "חוסר פרגון פושה בנו; זה מסוכן חברתית"

משפט

- מתי ידעת לראשונה שתהיי משפטנית?

"משחר ילדותי. אני חושבת כשהייתי בת 6. כשההורים שלי היו מתווכחים, פעם הייתי לצידו של זה ופעם לצידה של זו. אז אמי גניה, שהייתה עורכת דין בפולין, התריסה כנגדי שאין לי צד אחד. ואני עניתי לה: אני איפה שהצדק. אבל זה היה מעורבב עם רצון ללמוד גם רפואה. כי התוודעתי יותר מאוחר למקצוע שנקרא קורונר, שופט-חוקר מקרי וסיבות מוות, תפקיד שקיים רק באנגליה, ולצורך זה יש ללמוד גם משפטים וגם רפואה. למדתי משפטים בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית; כשהייתי כבר אמא, וזה היה יותר קשה; אז ויתרתי על החלום, למרות שנרשמתי לפקולטה לרפואה".

- מי היה בעל ההשפעה המעצבת ביותר על אישיותך כעורכת דין?

"שניים. יצחק טוניק המנוח, ראש לשכת עורכי הדין ומבקר המדינה, שתקע לי לראש ללכת לשפיטה. עד אותו זמן, רציתי מאוד להיות עורכת דין פלילית. והשופט הלמוט לובנברג. כשהתמניתי לשופטת שלום בתל-אביב, בינואר 78', הוא אמר לי: 'תבטיחי לי שתכיני את התיקים ולא תיכנסי לאולם לא מוכנה'. עניתי לו: 'ביום שבו לא אתכונן, אפרוש. אבין שמיציתי את עצמי'".

- מה הרגע המאכזב ביותר בקריירה שלך?

"אולי פסק דין שנתתי בבית המשפט המחוזי בנושא של פירוקים ושיעבודים, שהיה ארוך, מקיף ובנוי לתלפיות, אך נהפך על-ידי בית המשפט העליון. עד היום, אנשים בשוק ההון אומרים לי כי פסק הדין של העליון יצר קשיים עצומים".

- לו היית עובדת כעורכת דין, למי היית רוצה להידמות?

"לעו"ד מיכה כספי. עליו אפשר לומר: הוא היה קצין וג'נטלמן. הכוונה לזה שהיה אדם, ולמרות שלא היה גבוה, היה משכמו ומעלה, פרקליט מעולה, ידען, בעל מזג יוצא דופן, אינטליגנטי ברמה יוצאת דופן, חכם. ויחד עם זה, ידע לעמוד על שלו בכל תוקף ותמיד פירגן לצד שכנגד. אני תמיד אומרת לבנו, עו"ד רם כספי, שעם השנים הוא הולך ונעשה דומה לאבא שלו".

- מהו פסק הדין המשמעותי ביותר עבורך?

"פסקי הדין המשמעותיים שלי היו בתקופה שעסקתי בפירוקים, בכינוסים ובהקפאת הליכים, מפני שהחוק בעניין הזה לא היה רחב מספיק. למעשה, כמעט לא היה חוק בעניין, והכול היה יצירת עורכי הדין ובתי המשפט. זה איפשר לי לפתח, בתחום הזה, את הדאגה לעובדים, וההתחלה הייתה בתיק קלאבמרקט, שבו דובר על משהו כמו 3,500 עובדים, בתי-אב, משפחות, לא בודדים; ובתיק TWA, חברה אמריקאית שהתנהגה בחזירות כלפי העובדים שלה בישראל, וזרקה 100 מהם לרחוב. זה קומם אותי. היום אני מייעצת להם כדי שבכל-זאת יוציאו משהו מהחברות שירשו וקנו אותן בכל מיני סבבים. TWA היה גם אחד התיקים היחידים שבו התכתבתי עם שופט מעבר לים, בדלאוור ארה"ב, אבל זה לא עזר".

- האם יש לך טקס הכנה קבוע לפני הופעה בדיון חשוב?

"כל התיקים הם בבחינת 'כולם היו בניי', ויש לי אותו טקס 36 שנים. אני מתייחסת באותה דרך לתיק חשוב ולתיק רגיל, לוקחת אותו מהנייר הראשון ועד האחרון, נכנסת לאולם, ויודעת שאי-אפשר להפתיע אותי. זה גם מה שמאפשר לי לקצר דיונים. כששופט בקי בעובדות, הוא תופס את השור בקרניו ושם על השולחן את לב המחלוקת. לעומת זאת, תיקים כמו הסדרי נושים הם הקלאסיקה שיכולה להפתיע שופט. לשופט יש את מה שבפניו, אבל בעלי איגרות-החוב קיימו אסיפה בלילה שלפני הדיון ומניחים בפניו ביום הדיון עובדות שלא היו בתיק. במקרה כזה, השופט צריך, יחד איתם, ללעוס את העובדות האלה באולם, ולראות איפה זה משנה, אם זה משנה, את מה שלמד בתיק".

- לו היית יכולה לנוע בזמן, באיזו תקופה של המשפט הישראלי היית בוחרת לפעול?

"בהחלט בתקופה הנוכחית. זו תקופה יוצרת, דינמית. המשפט חייב להתאים את עצמו למציאות הרבה יותר מאשר בעבר, ועיקר העיקרים הוא שהשופטים חייבים לאט-לאט להתמקצע, בדיוק כמו במשרדי עורכי דין וברפואה. פעם הייתי הולכת לכירורג גם אם הייתה כואבת לי הרגל או הייתה כואבת לי היד, היום יש רופא שהמומחיות שלו היא כירורגיית רגליים; ויש כירורג שהוא אורטופד לגב. דווקא בגלל שהחקיקה לא מספיקה לפעמים להדביק את קצב החיים המהיר, לשופטים יש היום כר נרחב לחדש דברים. הם יכולים ליצור יש מאין.

"אחת הדוגמאות ליצירה כזאת היא כל נושא הקפאות ההליכים. הקפאת הליכים הייתה קרקע בתולה כאשר השופט אליהו וינוגרד עשה מין הליך של שיקום לקבוצת כור; ואחר-כך היו לשופט ישי לויט תיק אחד או שניים; ובתקופה שלי זה כבר הפך לשיטפון. הקפאת הליכים היה השלב שקדם לנושא של הסדרי-החוב, והיה קרקע פורייה לשפיטה יוצרת. ואז (בדצמבר 2005) הוצאתי עם העוזר המשפטי שלי, עו"ד גדעון אורבך, את הספר 'הקפאת הליכים'. הספר יצא עד היום בשתי מהדורות ונשאר הספר היחיד בנושא".

- לו היית פורשת כיום מהמקצוע, מה היית עושה במקום?

"הייתי חוזרת ללימודי התנ"ך ולמה שאני עושה היום באופן חלקי, לנגן בפסנתר. ואולי הייתי הולכת ללמוד גם ניצוח. אבל לשם כך צריך לדעת לנגן לפחות בשני כלים, ואין לי היום את הכוח הנפשי ללמוד לנגן בעוד כלי. ניגנתי בפסנתר מגיל 5 וחצי ועד גיל 17, ואפילו יצא לי לנגן בקונצרט בתל-אביב עם הכנר יצחק פרלמן. תראה מה יצא ממנו ומה יצא ממני".

אנושיות

- מה מצחיק אותך?

"בדיחות. מערכונים. אני מצליחה למצוא בסיטואציות מסוימות דברים מצחיקים, והחברים טוענים שאני סטנדאפיסטית. צחוק זה אחד הדברים הכי חשובים בחיים שלי. השתמשתי בחוש ההומור שלי הרבה מאוד באולם הדיונים, כדי לפוגג מתח, כדי להרגיע. זה היה ידוע שאצלי באולם צוחקים".

- מה מרגש אותך?

"מוזיקה טובה. יצירות שאני אוהבת במיוחד. בטהובן, שופן, צ'ייקובסקי. יצירות שחלקתי את הניחוח שלהן עם אבא שלי, בנימין. הוא אהב מאוד מוזיקה והדביק אותי ואת אחי משה ז"ל באהבה הזאת. התנאי שלי ללכת לישון מוקדם או בזמן, היה שאבא ינגן לי, או ינגן וישיר לי, שירים רוסיים בפרט. הוא לימד אותי לאהוב את באך. לפני כן, לא אהבתי ולא רציתי לנגן אותו עד שאבי הסביר לי את גדולתו".

- מה מכעיס אותך?

"מה שהכי מכעיס ומרגיז אותי זה חוסר אנושיות, צביעות, באופן מאוד חזק ובולט חוסר פרגון, שחצנות, יוהרה, כל מיני מתחסדים למיניהם, ויותר מכול, רכילות מרושעת ושקרית. מאוד מעציב אותי שחוסר פרגון פושה בנו בכל תחום בחיים. זה דבר מאוד מסוכן מבחינה חברתית, כי יש מקום לשני מצליחנים, זה לצד זה, וכדי להדגיש כמה אתה טוב, אתה לא צריך להבליט את עצמך על-ידי הצבעה על כמה האחר, וגם לנקוב בשמו, לא טוב או פחות טוב. כשאני נותנת עצה לחבר או לחברה לפני ראיון חשוב, אני תמיד מייעצת להם להדגיש למה 'אני טוב', ולא למה 'אני יותר טוב מהאחר', או למה האחר יותר גרוע".

- על מה לא תסלחי?

"על צביעות ושקר. בסדר הזה".

- מהי החולשה הכי גדולה שלך?

"הנכדים שלי. מעניין אותי מה הם עושים. ואני אפילו לא נעלבת כשאחד מהם אומר 'סבתא, את חופרת'. בסופו של דבר, הם נהנים מזה, ואפילו באים מיוזמתם לספר את המשך החפירות".

- מה עשוי לשבור את רוחך?

"עברתי יותר מדי דברים בחיים, דברים קשים ואובדניים, ואם לא נשברתי מזה, קשה לי לראות מה כן ישבור את רוחי. כי הדברים האלה לימדו אותי דווקא לא להישבר. אמי המנוחה, שהייתה אישה חכמה מאוד - וכשאני אמות עדיין לא אדע את מה שהיא שכחה - אמרה לי: 'אל תיתני לאף אחד, אף פעם, לרחם עלייך'. והיא אמרה את הדברים בנסיבות מאוד קשות, אחרי שאחי היחיד, בנה הבכור, נהרג. ואני חשבתי לעצמי, שאם אמי מסוגלת לומר את זה בזמן ובסיטואציה הזאת, אז אני צריכה להפנים את זה ולחיות לאור האמירה הזאת.

"אחי נהרג בתאונת דרכים לפני 38 שנים, והותיר אחריו אישה ו-4 בנות, מגיל 13 וחצי עד שנתיים וחצי. גיסתי ואני גידלנו את הילדות האלה תקופה מסוימת ממש ביחד, והיא אחד האנשים שאני הכי מעריצה, כי כל אחת מהילדות גדלה להיות אישה לתפארת: אחת דוקטורית לכימיה, אחת אדריכלית במינהל הבינוי בקופת-חולים מכבי, אחת דוקטורית לביולוגיה ימית; והרביעית, נהרגה לצערי בתאונת-דרכים 16 שנה אחרי אביה, כשהייתה בצבא".

- מתי בכית בפעם האחרונה?

"בכי אמיתי, קשה, שבכיתי, זה כשאחי ובת-אחי נהרגו".

- מתי צחקת בפעם האחרונה?

"כיוון שאני דוגלת באמרה ש'הצחוק יפה לבריאות', אז מי שמכיר אותי יודע שאין יום שאני לא צוחקת, אין יום שאני לא מספרת בדיחות, וצחוק גדול ואמיתי זה כשאני שומעת מערכונים של הגששים ושל יוסי בנאי. לאחרונה שמעתי את המערכון של יוסי בנאי על הסופר-פארם, ובכיתי מרוב צחוק. חפש את המערכון ביוטיוב, אתה נקרע מצחוק. ישבתי ושמעתי אותו ב-11 בלילה, וצחקתי, עד שבעלי נכנס ושאל 'מה קרה', ואז הוא הצטרף אלי, ושנינו השתוללנו מצחוק".

- למי את מתגעגעת?

"לאח שלי. היינו רגילים לדבר 3 פעמים ביום. וכיוון שהפרש הגילים בינינו היה כ-3 שנים, הוא היה לא סתם אח גדול, אלא גם חבר ויועץ. סיפרנו אחד לשני כל דבר שבעולם, לא היו בינינו סודות. הוא היה מהנדס מכונות, כמו אבא שלנו".

- באיזו אמונה טפלה את מאמינה?

"אני מאמינה במעט מאוד אמנות טפלות. מה שכן דבק בי ויישמתי את זה גם לגבי הילדים שלי ובחלקו לגבי הנכדים שגרים קרוב, זה שלפני שהייתי הולכת לבחינה, הייתי לוחצת על ציפורן הבוהן הימנית להצלחה. וחוץ מזה, אני לא אוהבת לפגוש חתול שחור שחוצה לי את הדרך".

- מהו בעינייך האושר המושלם?

"אושר מושלם בעיניי הוא משפחה מורחבת, מלוכדת ושומרת על יחסים, לא רק בחגים אלא גם במהלך השנה. במלוא הצניעות, זה משהו דומה למה שיש לנו".

אנשים

- מיהו גיבור ילדותך?

"האסופית. התגלם בספר הזה כל מה שבתור ילדה לא הייתי רוצה שיקרה לי; ומצד שני, עסקתי בנושאים קרובים, כי הייתי באגודת 'נוער-לנוער', עבדתי עם נוער עבריין בשטח הגדול ביפו, ועזרתי לנערים על סף העבריינות ללמוד ולהכין שיעורי-בית. טיפלתי בילדים משותקים במסגרת איל"ן ובילדים שאחד מהוריהם נפטר. 'האסופית' הייתה מין ילדה מסכנה כזאת, שסבלה מהרע בחיים וקיבלה מעט מהטוב בחיים. כל חיי הייתי בצופים, חניכה, מדריכה, ואני בין מקימי שבט צופי גבעתיים, שלאחרונה חגג 50 שנה".

- למי היית רוצה להידמות?

"לבעלי יוסי. בגלל השקט שלו, השלווה שלו. הוא אף פעם לא מרים קול, ולמרות זאת, יש לו אוטוריטה מאוד חזקה ומשמעותית, דווקא בגלל הדיבור השקט; ומעל לכול, בגלל הג'נטלמניות שלו. השיא היה שלפני כמה זמן שאלו אותי 'איפה הוא נולד באנגליה' ואמרו לי: 'הוא כמו ג'נטלמן אנגלי'. כשבאתי הביתה ושאלתי אותו (בצחוק) 'איפה נולדת באנגליה?', הוא הסתכל עלי ואמר: 'מה נפל עלייך?', ואז סיפרתי לו את הסיפור".

- באיזו תקופה היסטורית היית רוצה לחיות? או לבקר?

"מבחינת הציור, בתקופת הרנסנס וההולנדים הקלאסיים. מבחינת האדריכלות, בזמן האדריכלות הגותית, שהיא בעיניי מדהימה".

- אם היית קוראת מחשבות, את מחשבותיו של מי היית רוצה לקרוא?

"של השופט בדימוס אליעזר גולדברג, שהיה, וההדגשה היא על המילה 'היה', נציב קבילות הציבור על השופטים. רבים מחבריי השופטים היו מצטרפים לרצון לקרוא את מחשבותיו".

החיים

- מה מניע אותך לקום בבוקר?

"השעון המעורר. אבל ברצינות, החיים המעניינים שמחכים כל יום".

- מהו הריח או הניחוח האהוב עלייך?

"ריח הנכדים בינקותם".

- מהו המאכל האהוב עלייך?

"דגים ושוקולד. ולפעמים גם ביחד. כמו אבטיח וגבינה מלוחה".

- מה המאכל השנוא?

"סלרי, פטרוזיליה ושמיר. ואת זה למדו כל החברים שלי וגם חלק מהמסעדות שאני באה אליהן".

- מהו הצליל האהוב עלייך?

"צליליו של הפסנתר. אין עליו".

- בעבור מה תסכני את חייך?

"בעבור בעלי, ילדיי ונכדיי".

- מה חסר לך בחיים?

"לא היו מזיקות לי, למרות שכולם אומרים שאני טורבו, עוד כמה שעות ביממה. אם כי גם כך אני ישנה מעט".

- כיצד היית רוצה למות?

"אני אמנם לא חושבת על זה. אבל אם אתה שואל, כמו סבי משה גרשון ז"ל.

"הוא ישב בכורסה, שמע קונצ'רטו לפסנתר של בטהובן, ביקש כוס מים, וכשאבי חזר עם המים, עיני סבי היו עצומות והוא נפרד מהעולם".

רזומה

■ אישי: ורדה אלשיך. בת 70. נולדה וגרה בתל-אביב. נשואה ליוסי (78, כלכלן, ממקימי הבנק הבינלאומי). אמא לשלושה: עופר (48, סמנכ"ל הכספים של רשת), איילה (46, אשת שיווק) והילה (44, עורכת דין). סבתא ל-9 נכדים, בני 9 עד 19.

■ ניסיון מקצועי: שירתה בפרקליטות הצבאית כמזכירתו של הפצ"ר דאז, מאיר שמגר. סגנית פרקליט מחוז תל-אביב. סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב. כונתה "מלכת הפירוקים" עקב מומחיותה לתחום הפירוקים והכינוסים. קבעה סטנדרטים של הסדרי חוב ופירוק חברות שנקלעו לקשיים. בין התיקים שבהם דנה: תעש, אפריקה ישראל, דלק נדל"ן, קלאבמרקט, פיקנטי, ברגר קינג, פיצה מטר, הבנק למסחר, תבל, טאוור אייר, תיאטרון הבימה ופשיטת-הרגל של השף אייל שני. הייתה השופטת הכי מאוזכרת בתקשורת אחרי אהרן ברק ומישאל חשין.

■ פרישה: פרשה מכס השיפוט בנובמבר 2013, לאחר שעו"ד רפאל ארגז התלונן שערכה שינויים בפרוטוקול דיון שנערך בפניה. לאחרונה יעצה למחזיקי האג"ח של דואר ישראל, שביקשו להכריז על החברה הממשלתית כחדלת פירעון. כתבה (עם עו"ד גדעון אורבך) את הספר "הקפאת הליכים הלכה למעשה". שימשה כיו"רית נציגות השופטים הארצית.

■ עוד משהו: "רוצים שיבואו שופטים טובים? זה לא בית הבראה, כי עובדים נורא קשה. זה גם לא כסף, כי הפנסיה היא קטסטרופה; אז מי יבוא לכאן?" (מארס 2011, בעקבות התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר).