הערכה: נזק של מאות מיליוני שקלים לתעשייה מ"צוק איתן"

הנזק המצטבר שנגרם לתעשייה בעקבות מבצע "צוק איתן" מוערך בכ-345 מיליון שקל - כך דיווחה היום (ה') התאחדות התעשיינים. למפעלים שנמצאים באזור הדרום וביישובי עוטף עזה נגרם נזק בהיקף שהוערך בכ-145 מיליון שקל, ולמפעלים שנמצאים באזור המרכז ועד חיפה נגרם נזק מצטבר בהיקף שהוערך בכ-175 מיליון שקל. נזק נוסף בסך כ-30 מיליון שקל נגרם למפעלים בירושלים ובצפון.

הערכת הביניים של הנזק לתעשייה מתבססת על סקר שעשה האגף למחקר כלכלי בהתאחדות בקרב כ-90 מפעלים ברחבי הארץ. תחשיבי הנזק כוללים גם הפסדי תוצר יומי לפי ערך עלות שכרם של העובדים שנעדרו ממקומות העבודה, פגיעה ברווחים ואובדן חלקי של חומרי גלם טריים. יצוין, כי משרד הכלכלה שאמון על התעשייה לא מסר מצדו נתונים אודות היקפי הפגיעה במפעלים מאז תחילת המבצע.

בהתאחדות התעשיינים אומרים כי בעקבות אירועי הלחימה וירי הרקטות לעבר הדרום, מרכז הארץ ועד למבואות חיפה, דווח על פגיעה ברווחים בשיעור של 20%-40% במפעלי מזון בדרום הארץ ופגיעה בשיעור של 7% ברווח של מפעלי מזון במרכז הארץ. מנתוני ההתאחדות עולה, כי רוב הנזק המדווח לפי שעה נגרם למפעלים באזור המרכז - בעיקר בשל ריכוז גבוה של מועסקים באזור זה. בהתאחדות הבהירו כי נתוני הביניים לא כוללים נזקים כספיים שנגרמו בעקבות פגיעות ישירות של רקטות במפעלים ואינם כוללים נזק עקיף שנגרם לתעשייה, כמו פגיעה במוניטין אל מול לקוחותיה בעולם, ביטול של עסקאות עתידיות ואי-עמידה בלוחות זמנים למשלוח של סחורות.

שיעור ההתייצבות הממוצע של עובדים במפעלים ברחבי הארץ הסתכם במהלך השבוע וחצי האחרונים ב-85%. באזור הדרום הסתכם שיעור ההתייצבות הממוצע של עובדים בכ-80%, במרכז הארץ ובחיפה ב-90% ובאזור ירושלים הסתכם השיעור הממוצע של המתייצבים במקומות העבודה בכ-95%. בהתאחדות העריכו כי בשונה ממבצעים צבאיים קודמים ברצועת עזה כמו "עמוד ענן" ו"עופרת יצוקה", במפעלי הדרום ניכרה במהלך המבצע הנוכחי התייצבות גבוהה יחסית של עובדים. בהתאחדות מייחסים את הנתון לשיפור ניכר שחל במהלך השנתיים האחרונות בהיערכות של המפעלים למצבי חירום, תוך שימת דגש על הסדרת הגישה אל המרחבים המוגנים ואחוזי היירוט הגבוהים של מערכת כיפת ברזל.

בהתאחדות מתרשמים כי על רקע הימשכות הלחימה מפעלים רבים עברו לפעול במהלך השבוע האחרון במתכונת חירום, תוך התבססות על משמרות ארוכות של כ-12 שעות; תגבור של קווי ייצור באמצעות עובדי מנהלה בשל מחסור בעובדים ובמקרים אחרים מתן אישור לעובדי מנהלה לעבוד מהבית. בהתאחדות התעשיינים אמרו היום כי במהלך השבוע האחרון התקבלו רק דיווחים בודדים על מפעלים שבהם אחוזי ההתייצבות של עובדים הסתכמו בכ-30%-50%. עם זאת, לדברי נשיא ההתאחדות, צביקה אורן, "הלחימה בדרום פוגעת בתפקוד התקין של מפעלים בכל הארץ ואנו פועלים מול משרד האוצר כדי להגיע מהר ככל שניתן להבנות שיאפשרו להסדיר את הפיצויים למפעלים על הנזק שנגרם להם בעקבות הירידה בנפח הפעילות". אורן הוסיף וציין כי "אנו פועלים במשותף עם ההסתדרות להסדרת הפיצוי לעובדים שנאלצו להיעדר מעבודתם בעקבות המצב הביטחוני".

מפעל בן אנד ג'ריס בבאר טוביה - "מייצרים גלידה, למרות הכול"

באמצע השבוע המנכ"ל של בן אנד ג'ריס ישראל, אבי זינגר, ציפה ליום עבודה קצר יחסית: המכונות ייצרו גלידת דולצ'ה דה לצ'ה, ובאותו הבוקר הוא היה משוכנע ש-95 עובדיו יצאו לבתיהם עד השעה 16:00 אחר הצהריים. הכותרות של אותו הבוקר דיווחו על הפסקת אש שצפויה להיכנס לתוקף החל מהשעה 9:00 בבוקר.

ואז באו האזעקות: "היו לנו ביום שלישי בין 4 ל-5 אזעקות. הכול השתבש. כל אזעקה מעכבת את העבודה שלנו ביותר מחצי שעה כי העובדים עוצרים את הכול, רצים אל המרחב המוגן ואחרי כמה דקות חוזרים אל קווי הייצור. החזרה לייצור לא אוטומטית כי צריך להפעיל את המכונות מחדש, לכוון אותן, להתחיל שוב בתהליך מנקודת ההתחלה. זה זמן יקר מאוד. ואז באה עוד אזעקה וחוזר חלילה. באותו היום, במקום לחזור הביתה בשעה 16:00, העובדים יצאו מהמפעל רק בשעה 19:00", שחזר היום זינגר.

ייצור הגלידות של בן אנד ג'ריס בישראל נעשה במפעל שמחזיקה החברה באזור התעשייה באר טוביה הסמוך לקריית מלאכי. רוב הייצור הוא לשוק המקומי ובשבוע וחצי האחרונים ניכרת ירידה בביקוש לגלידות בבתי המלון ובמסעדות: "המלונות סובלים מביטולים של תיירים והרבה אנשים לא נכנסים למסעדות בימים כאלה", מסביר זינגר. ועדיין, מכונות הייצור עובדות כל הזמן: "בסך הכול יש התייצבות די טובה של עובדים. 5%-10% לא מגיעים. לרוב מדובר בעובדות שנשארות עם הילדים בבית והן מגיעות למחרת. העובדים שלנו גרים בכל הגזרה - באשקלון, באשדוד, בקריית מלאכי שמטווחות כל הזמן. מתרגלים למצב? זה כבר יותר גרוע: אנחנו רגילים למצב. רגילים לזה שהיעילות שלנו נפגעת ולזה שהעבודה מלווה בשיבושים רבים, ולמרות הכול מייצרים גלידה. הנה, היום אני מייצר גלידת וניל עם בצק עוגיות - אחד הלהיטים שלנו".

כשהמנהלים והעובדים כבר רגילים לאזעקות ולהדי פיצוצים, ניכר שהאיום המרכזי על מפעל הגלידות הדרומי קשור לרפתות ולאספקת החלב: "במסגרת תהליך הייצור אנחנו משתמשים בכל יום בחלב טרי ותלויים מאוד בתפוקה של הרפתות. בזמנים כאלה הפרות לחוצות והתנובה שלהן יורדת. אנחנו מסתדרים, למרות הכול החלב מגיע, אבל בכל בוקר יש לי את החשש הזה שאולי הפעם יהיה שיבוש באספקה ומכלית החלב לא תגיע. אם המכלית הזאת לא באה - אין עבודה. במצב כזה גם העמידה האיתנה שלנו, הנחישות והדבקות במשימה לא יעזרו לנו", אומר זינגר.

לעמיתיו בהנהלת החברה בארה"ב שמתקשרים כדי להתעניין במצב המפעל שחשוף לרקטות מעזה, זינגר מספר ש"הכל בסדר". "באמת שהכול בסדר ואין מה לדאוג. אנחנו מייצרים כרגיל, רק עם יותר הפרעות. זה באמת מצב לא נורמלי. אני לא יודע באיזו עוד מדינה בעולם אפשר לייצר גלידה, לקבל אספקה סדירה של חלב, לשגר משאיות עם סחורות ולנהל מפעל כשלמעלה יש רק פטריות עשן של יירוטים וברקע אזעקות". הוא מעריך שגם אחרי "צוק איתן" יבוא המבצע הבא שיתיימר להביא לתושבי ישראל קצת יותר שקט מכיוון עזה, אך נמנע מחלוקה של עצות למקבלי ההחלטות: "רצוי שכל אחד יעשה את מה שהוא טוב בו: כמו שאני יודע לעשות גלידה טובה, אני מקווה שהם יודעים לקבל החלטות טובות".

מפעל הצבעים דנבר בשדרות - "מפעל החיים שלי נהרס"

מפעל הצבעים דנבר שבאזור התעשייה בשדרות נחרב בהתקפת רקטות מעזה לפני כשבועיים, בתחילתו של סבב האלימות שהוביל למבצע "צוק איתן". רקטה אחת פגעה בכביש הגישה למפעל, שנייה פגעה פגיעה ישירה במפעל עצמו. ריכוזים גדולים של חומרים כימיים שנחוצים לתהליך הייצור התלקחו, והמפעל הפך לכדור אש גדול.

המנכ"ל והבעלים של דנבר, ברוך קוגן, יושב היום במבנה יביל שהוסב למשרד וממנו הוא מנהל את מלאכת שיקום ההריסות. כשהוא יוצא ממנו, הוא רואה בשמיים את התנועה של כלי הטייס הישראליים שתוקפים בעזה, ברקע מהדדים פיצוצים: שלנו ושלהם. כשהוא מוריד את הראש למטה הוא רואה שחור, פיח ומשימה שנכפתה עליו - לצמוח שוב מתוך ההריסות.

"אנחנו הולכים שפופים, כמו כל התושבים בעיר הזאת, ורגילים שהמכות נופלות עלינו משמים ולא יכולים להתנגד. לא יכולים לשגר טיל בחזרה אל המקום שממנו ירו עלינו. מציאות איומה. אני לא יודע איך אפשר לפתוח כאן עסק, איך אפשר לשמור על מורל. אני מצדיע לאנשים שנמצאים כאן, מצדיע להם על כושר הספיגה. כבר חמש שנים אנחנו במציאות הזאת. עכשיו אני מתחיל לשאול כיצד אזרחים חיים ככה, מאוימים על ידי גורמי טרור, והממשלה שאמורה להגן עליהם נותנת לזה לקרות.

"אני לא מדבר מתוך התלהמות או כעס, אבל באמת ובתמים שאני לא מבין את הפוליטיקה הזאת. אני לא יודע איזו מדינה הייתה מרשה לקבוצת חוליגנים שיושבת לא רחוק מהשטח הריבוני שלה לעשות את מה שהיא רוצה. תראה את התוצאה: מפעל החיים שלי נהרס. תראה מה נשאר ממנו - רק שחור ורק טינופת. הרגשה איומה. כאילו מישהו מת במשפחה. הייתי רגיל לשגרה: לבוא בבוקר למפעל שלי, למשרד שלי, למחשב שלי, לכיסא שלי ועכשיו אין את זה. יש רק מה לשקם ומה לבנות מחדש".

צוותים של חברות קבלניות לצד עשרות עובדי דנבר, מתייצבים בכל בוקר לעבודה כשהמלאכה העיקרית היא לפנות את ההריסות, לצבוע קירות מפויחים ולחדש תשתיות חיוניות בדרך הארוכה להחזרת המפעל לפעילות. את ייצור הצבעים ללקוחות העיקריים שלו - כמה חברות ביטחוניות ומשרד הביטחון - הוא עושה באמצעות קבלן משנה בחיפה. "אני יודע שאני לא מרוויח מהייצור הזה, אני אפילו מפסיד עליו, אבל זאת הדרך שלי לשמר את הלקוחות המרכזיים של החברה. אם לא אשמר אותם, ביום שבו אשקם את המפעל אצטרך להתחיל מנקודת האפס. לקוחות אחרים שלנו מבינים את המצוקה אבל בינתיים מתקשרים עם חברות אחרות.

"אני מדבר איתך והמבנה היביל שבו אני יושב רועד בגלל הדי הפיצוצים. לא מזמן היו לי מעל הראש שני יירוטים של כיפת ברזל. במקרה שלי, של המפעל, כיפת ברזל לא יירטה את הרקטות. לדעתי היא לא הייתה פרוסה באזור. אני מלא תקווה שראש הממשלה יקבל הפעם החלטות אמיצות ויגמור את העניין הזה. שיחליט לעבור ממדיניות של מגננה למדיניות של התקפה. הרי לא עומד מולנו אויב בלתי מנוצח: יש כאן כמה קבוצות של טרוריסטים שמאיימות על מדינה שלמה ואנחנו יכולים להשתלט עליהן. אם צריך לפרז את השטח - שיפרזו. אם צריך לדחוק אותם פנימה לעזה ולהקים רצועת ביטחון על חשבון השטח שלהם - שיעשו. רק שיביאו לנו שקט. במקום שניקח את גורלנו בידינו אנחנו מחכים למצרים שתבוא עם הסכם להפסקת אש", מסכם קוגן את המצב.

מפעל הולנדיה בשדרות - "העובדים מתורגלים לרוץ למקלט"

"עם מציאות של אזעקה אחת או שתיים ביום בתקופה של שגרה כבר למדנו לחיות - וזאת המציאות בשדרות כבר 14 שנה. אבל פיקים כאלה, של סבבי לחימה אינטנסיביים שמלווים בירי תדיר של פצצות מרגמה ושל רקטות, קשה להכיל במסגרת של עבודה תקינה כשיש אזעקת 'צבע אדום' העובדים מתורגלים לרוץ למקלט. יש לנו 7-8 שניות וכמעט אף אחד לא מגיע בזמן. אז גם מתחילים הטלפונים: כל עובד מתקשר ליקיריו, מי לילדים, מי לבן או לבת הזוג, מי להורים. כולם גרים בשדרות ובעוטף עזה ולכולם יש למי לדאוג. אחרי כמה דקות זה נגמר, חוזרים לעבודה והחזרה הזאת תמיד מתנהלת בעצלתיים, בלב קשה. פעם עשינו מדידה מדויקת: על כל אזעקה נדרשות לנו 20 דקות כדי לחזור לשגרה של פעילות סבירה. עכשיו תתאר לעצמך את הימים שבהם חווינו 30 אזעקות ביום. תחשב ותבין כמה ימי עבודה איבדנו", מתאר המנכ"ל של חברת הולנדיה, אבי ברססט, את המציאות בדרום..

החברה מעסיקה כ-150 עובדים במפעל הייצור ובמרכז הלוגיסטי שלה באזור התעשייה בשדרות. מאז תחילת המבצע, נאלץ המפעל לפעול עם מצבת כוח אדם חסרה, בין אם זה בגלל עובדים שגויסו לשירות מילואים בצו 8 או אחרים שמעדיפים להסתגר בימים של לחימה עם ילדיהם בבית.

"תמיד קיים הפחד הנוראי שרקטה תיפול במפעל, שהפעם זה יקרה אצלנו. זה כבר קרה לפני כשלוש שנים כשרקטה נפלה בשער המפעל, ועם כל הפחדים והמציאות הביטחונית הבלתי יציבה הזאת אנחנו ממשיכים לייצר ולספק סחורות ללקוחות. זה מאוד לא מובן מאליו במקום כזה ובזמן כזה. התפוקה של עובד ייצור במציאות כזאת לעולם לא תהיה זהה לתפוקת הייצור של עובד בנורבגיה. העובדים שלי לא יכולים לתפקד כמו עובדים נורמליים, ואני מבין את המצב הזה לחלוטין ולא דוחק בהם".

לדברי ברססט, את ההזמנות ליצוא הוא בחר לדחות בתחילת העימות ומיקד את רוב מאמצי החברה באספקת סחורה לשוק המקומי: "אני רוצה להגיע בזמן אל הלקוחות הישראליים ולכן דחיתי בינתיים את היצוא לאירופה, למרות שהאירופיים לא סובלניים, לא מבינים ומנותקים לחלוטין ממה שקורה פה. אני מעדיף לדחות אותם מאשר לדחות לקוח ישראלי שהוא נאמן וותיק. עליו אני לא מוכן לוותר. בין 10% ל-15% מהתוצרת שלנו מיועדת ליצוא ואנחנו דווקא משקיעים ביצוא השקעות עצומות. אנחנו משתתפים בתערוכות בינלאומיות, משיקים מוצרים, ועדיין - בעת הזאת אני מעדיף את הלקוח המקומי. בשבוע וחצי האחרונים לא ייצאתי אפילו בשקל אחד. אני מניח שבסופו של דבר הלקוח באירופה יחזור אלי בגלל האיכות ובגלל המוצר", מעריך ברססט.

"לפני כמה ימים", הוא מספר, "התקשר אלי לקוח מהולנד בעת שהיה בדרך לחופשה בספרד. הוא התרעם על כך שפריטים שהזמין לא הגיעו אליו. בדיוק נשמעה ברקע אזעקה ואמרתי לו שאני רץ למרחב מוגן. הוא היה צריך לשמוע אזעקה במו אוזניו כדי להבין את המצב שבו אנחנו נתונים. לקוחות אחרים באירופה הרבה פחות סובלניים בגלל המצב. אבל במצבים כאלה אני עושה עבודת הסברה טובה יותר מזו של כל מערך ההסברה הישראלי: אחרי שאני מפרט את מכלול הנסיבות באזור הזה, הם משנים את הטון. שולחים לי אי-מיילים ומבקשים שאשמור על עצמי ומקווים שיהיה שקט. מיד אחר כך שואלים 'מה עם הסחורה שהזמנו?'".

ברססט מעריך את ההפסד היומי שלו בכ-100-200 אלף שקל: "אני מפעיל מבנה בגודל של 20 אלף מ"ר בשביל 60% מהעובדים שמגיעים. המשאבות פועלות בתפוקה מלאה, כך גם התנורים, מערכות החשמל ועוד. עם כל אלו אני מקבל 40% תפוקה. לא פשוט. למדינה יש מנגנון של פיצוי, ואני מקווה שאת הפיצויים על הנזקים לא אקבל בעוד שנה או שנה וחצי - הרי מדובר בכסף שאני צריך היום ומחר. נהיה מצב שבעיצומו של מבצע בעלי עסקים מקבלים פיצוי על מבצע קודם. מוטב שהמדינה תשלם לפחות מקדמות. זאת עזרה משמעותית יותר למי שזקוק לה".

מפעל ישראמרין בקיבוץ שדה יואב - "אין לי ברירה אלא לעבוד תחת אש"

כ-30 מתוך 50 עובדי ישראמרין שבקיבוץ שדה יואב הם פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. בימי הלחימה הראשונים במסגרת מבצע "צוק איתן", יירטה מערכת כיפת ברזל מטח של רקטות מעל הקיבוץ. אחד משברי היירוט שנחתו לקרקע פגע בידו של אחד העובדים: "הוא נפצע קל, פונה לקבלת טיפול בבית החולים וכעבור זמן קצר שוחרר לביתו", משחזר המנכ"ל, עמוס נחום. אלא שעמיתיו של הפצוע לא רגילים לרסיסים שנופלים מהשמים במזרח ירושלים: "הם נבהלו, נכנסו למכוניות ונסעו הביתה. כל זה קרה בשעה 10:00 בבוקר. לא יכולתי לעבוד באותו היום. מדובר בעובדים טובים, מיומנים, שמגיעים לעבודה אצלי כבר שנים. זה היה יותר מדי עבורם", מספר המנכ"ל.

נחום מנהל את המפעל שמייצר מבנים יבילים עבור מערכת הביטחון, רשויות מקומיות ולקוחות פרטיים. לרוב, מדובר בהסבה של מכולות ימיות למבני מגורים - אטרקציה שאי אפשר להתעלם ממנה בעידן של מחסור ביחידות דיור. הוא מציע חבילה שמפתה רבים, בעיקר בני מושבים: מכולת מגורים עם מטבח, חדרים, שירותים והכנה למיזוג אוויר בגודל של 60 מ"ר ובמחיר של כ-100 אלף שקל. לדבריו, הוא יכול להכין ללקוח שידרוש גם וילה בגודל של כ-120 מ"ר במחיר של קצת יותר מ-200 אלף שקל: "בני מושבים מציבים את המכולה הזאת ליד הנחלה של ההורים שלהם וזה בית לכל דבר. יש אפילו חלונות ומרפסת, בידוד מחום וקור", הוא מסביר.

בימים האלה הוא משקיע את עיקר המאמצים כדי לעמוד בזמן בהזמנות של מערכת הביטחון שקונה ממנו מבני מגורים שהוסבו ממכולות לטובת חיילי מערך כיפת ברזל. שלוש סוללות יירוט נכנסו לשימוש מבצעי במהלך השבוע וחצי האחרונים, והעבודה רבה. מלבד מערכת הביטחון, גם רשויות מקומיות לוחצות עליו לעמוד בלוחות הזמנים שעליהם התחייב לאספקת כיתות לימוד בבתי ספר וגני ילדים בכל רחבי הארץ. בעוד כחודש וחצי תיפתח שנת הלימודים ואין לו זמן להפוגה בייצור. הרקטות מעזה, לצד 8-10 אזעקות ביום שמכניסות את עשרות העובדים אל המרחבים המוגנים, לא עושות טוב לעסקים: "בנקודת הזמן הזאת אנחנו עובדים על 101 מבנים לשימוש מערכת הביטחון ורשויות מקומיות. יש גם עבודות בפזורה הבדואית. ללקוחות אין סבלנות, כולם דורשים שנעמוד בלוחות הזמנים. אני מבין אותם, אבל אני נותן עדיפות למערכת הביטחון ולרשויות. ברור שאין לי ברירה אלא לעבוד תחת אש".

נחום, תושב נס ציונה, הוא סגן אלוף במילואים. בתפקידו האחרון בצה"ל שימש כסגן מפקד חטיבת הצנחנים. הוא נלחם במלחמת לבנון השנייה, במבצע "חומת מגן" והיה מעורב גם במבצעים קודמים בעזה ובהם "עופרת יצוקה". כשהירי מהרצועה נמשך, מזעיק מיליוני ישראלים אל המרחבים המוגנים, הוא אומר שאין מנוס מפעולה קרקעית: "יש לנו עסק עם ארגון שהאזרחים בעזה לא מעניינים אותו. צריך להיכנס שם ולנקות, כמו שעשינו ב'חומת מגן'. להגיד לך שאחר כך הירי לעבר ישראל לא יתחדש? ברור שהוא יחזור. אבל זאת מלחמה בארגון טרור", הוא אומר. הוא מכיר את הדילמה שתעמוד לפני מפקדים שיובילו חיילים לקרב בתוך עזה. הוא היה שם פעם: "מי שהיה פעם בעזה מכיר את הבעייתיות, את המורכבות של לחימה בתא שטח כזה. כל חייל שלנו הוא עולם ומלואו וכאן אתה מכניס אותו אל הבלתי נודע, למרות כל המיגונים שיש לכוחות שפועלים בגזרה. הלחימה מתנהלת באזורים אורבניים צפופים ובסמטאות ומפגע יכול לעמוד על הגגות, לארוב בפינות, להשתמש בילדים כמגנים אנושיים. כדי שמפקד יוכל לשמור על החיילים שלו הוא יצטרך לירות כמו מטורף. יהיה שם הרג רב וכל העולם יתנפל עלינו. קשה מאוד לצאת טוב מסיטואציה כזאת. יש כאן דילמות קשו ת".

 הנזק