ילדתי לפני חמישה שבועות ובני עדיין לא מחייך. בטיפת חלב קצת הלחיצו אותי. האם זה תקין?"; "בתי בת שמונה חודשים... ילדים אחרים בגילה ואף צעירים ממנה כבר מתיישבים בקלות ויושבים יציב יותר ממנה. האם יש עיכוב התפתחותי?"; "האם זה נכון שאחד הסימנים לאוטיזם הוא שהילד מצמיד את הבובה לאזור הפנים ומסתכל לה לתוך העיניים?"; "בני בן תשעה חודשים, רוצה לעמוד כל הזמן ולא רוצה לזחול. האם זו בעצם אשמת ההורים שהילד לא זוחל כי למד לעמוד?"; "בני בן 3 וחצי, ילד מבריק... שאינו אוחז נכון את העיפרון... האם כדאי להתחיל לטפל בזה? בשנה הבאה הוא אמור להשתלב בגן עירייה, ואני מעדיפה שלא ייווצר מצב של עיכוב כלשהו".
השאלות הללו, שהופנו לרופאי ילדים ולמטפלים על-ידי אימהות בפורומים שונים ברחבי הרשת, המוקדשים להתפתחות פעוטות, הן רק טעימה מעולם של חרדות הוריות, שרק מתעצם והולך עם השנים. אין-ספור שאלות מעין אלה מתרוצצות גם בקליניקות של רופאי ילדים, בטיפות חלב, בשיחות של ארבע עיניים עם הגננת ועם המורה, או בשיחות חולין של הורים ליד המגלשה בגן השעשועים.
כוונת G, כמובן, אינה ללעוג לשואלים; דאגות של הורים תמיד היו ותמיד יהיו, וזה גם תפקידם. אבל הדאגות הללו לא נשארות בבטן ויש להן השלכות. הורים לילדים, בעיקר עד גיל 9, מציפים בהמוניהם את מערכת הבריאות בחיפוש אחר פתרון לבעיות התפתחותיות והתנהגותיות שונות. הורים רבים מכירים את התהליך מקרוב, והעוסקים בתחום מתלוצצים ואומרים שהיום כבר אי-אפשר לגדל ילד בישראל מבלי להעביר אותו אבחון התפתחותי ולהמטיר עליו שלל טיפולים, בין אם מדובר בטיפולים פרא-רפואיים כמו קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה, או בטיפולים רגשיים דוגמת טיפול בתנועה, במוזיקה, בדרמה, באמנות, שחייה ורכיבה טיפולית, ביבליותרפיה וכולי.
תעשיית האבחונים והטיפולים אינה תופעה חדשה, אבל הממדים שלה בהחלט כן. בכירי התחום מצביעים על עלייה משמעותית בביקוש שחלה בשנתיים האחרונות, ומכנים את הנהירה למכונים להתפתחות הילד "שיטפון"; שיטפון שמגיע לשיאו בימים אלה ממש - בחודשי הקיץ, לקראת עליית הילדים לכיתה א' או כניסתם לגנים עירוניים, והמשכו בפתיחת שנת הלימודים, כשמתברר שהילדים נתקלים בבעיה כלשהי במסגרת החדשה, או שלמישהו נדמה שיש בעיה כזאת. "דור ההורים של היום הוא חרדתי, זה דור שרוצה ילדים מושלמים, ואין לו סבלנות לחכות שיתפתחו בקצב שלהם", אומר גורם במערכת, וניכר כי הנתונים הרשמיים שיוצאים ממשרד הבריאות מגבים את דבריו.
"כ-10% מהילדים עד גיל 6 בישראל יעברו אבחון כלשהו במכון להתפתחות הילד", אומרת ל-G ד"ר הדר ירדני, מנהלת המחלקה להתפתחות הילד ולשיקומו במשרד הבריאות.
- כמה מהם להערכתך כלל אינם זקוקים לטיפול?
"מתוך קבוצה של אלף ילדים, מאה מגיעים לאבחון. אני מעריכה שרק שלושים עד ארבעים מהם זקוקים לטיפול. כל השאר אינם זקוקים לו; כלומר, יותר ממחצית".
"יש טרנד חברתי של הפניה לאבחונים, בין היתר בגלל ציפייה לביצועים יותר גבוהים מצד הילד", מסכים ד"ר דורון דושניצקי, מרכז תחום התפתחות הילד בלאומית שירותי בריאות. "אני לא רואה עלייה גדולה במקרים הקשים, אלא הצפה במקרים שהם לייט. הדוגמה הקלאסית היא אם הילד לא מחזיק היטב את העיפרון וההורים חושבים שהמענה חייב להיות בטיפולים, עד כדי לחץ לטיפולים אינטנסיביים לקראת כיתה א'. צריך להבין שיש עקומת ביצועים שהיא תמיד פעמונית, ולא לצפות ל'שטנץ' אחד בקרב כל הילדים".
ואילו פרופ' נתנאל צלניק, מנהל המערך להתפתחות הילד של שירותי בריאות כללית במחוז חיפה, מזכיר כי "אם לפני עשור היה צריך לשכנע הורים להגיע לאבחון במכון להתפתחות הילד, גם לילדים שהיו זקוקים לכך, כי הם נרתעו מהסטיגמה, בשנים האחרונות יש ילדים עם בעיות מינימליות שלא צריכים טיפול ובכל זאת מופנים לאבחונים.
"יש הורים שחושבים שלילד מגיע הכול וחוששים להתמודד איתו. למשל, ילדים דורשים ונחשפים ליותר מדי שעות של צפייה בטלוויזיה או משחקי מחשב, שהם מאוד מעוררים אבל הוכחו כמעכבי התפתחות. אחר כך מתפלאים שחלקם עם בעיות קשב וריכוז ואי-שקט, ושבמקום לפתח את עצמם הם פסיביים מול המסך. קבוצה שנייה היא של הורים קרייריסטים מאוד, שעובדים שעות מרובות ומשאירים את הילדים אצל מטפלת או במעון ורואים אותם רק בערב. הילדים אצלם בעדיפות שנייה, ואם מתעוררת בעיה מעבירים אותה למערכת הבריאות".
200 אלף בטיפול
נתעמק במספרים, שמובאים כאן לראשונה: בישראל נולדים כ-175-165 אלף תינוקות בממוצע בכל אחת מהשנים האחרונות (175 אלף ב-2013, 171 אלף ב-2012 ו-166 אלף ב-2011). בעוד הערכת משרד הבריאות היא כי 10% מכל שנתון מבצע אבחונים, בקופות נוקבים בשיעור מעט גבוה יותר, 15%-12%, כלומר כעשרים אלף ילדים בכל שנה בהערכה גסה.
בדיקת G מול קופות החולים מדגימה עד כמה התופעה רחבת היקף: בכללית, קופת החולים הגדולה בישראל, מטופלים כיום כשבעים אלף ילדים במערך התפתחות הילד. במכבי, הקופה השנייה בגודלה, מטופלים כ-64 אלף ילדים, ומדי שנה מופנים כ-17 אלף ילדים ממבוטחיה לאבחון ולטיפול. במאוחדת, קופת החולים השלישית, הופנו 21 אלף ילדים חדשים*למכונים להתפתחות הילד ב-2013, וטופלו במסגרתם בשנה זו כ-31.5 אלף ילדים.*בלאומית, הקופה הקטנה ביותר, מטופלים כ-29.5 אלף ילדים.
כלומר, בארבע קופות החולים מטופל כיום מספר עצום*של קרוב למאתיים אלף ילדים במגוון של בעיות - מקשיים בהתפתחות המוטורית ועד לקשיים בתפקוד החברתי. וזהו רק מספר המטופלים במערכת הציבורית; במשרד הבריאות אין נתונים על היקפה המלא של התופעה, כיוון שחלק מהילדים מטופלים בשוק הפרטי, ולקופות אין מעקב עליהם (ראו מסגרת בעמוד הבא).
על-פי נתוני הכללית מ-2013 התפלגות המטופלים היא: קלינאות תקשורת (25%), ריפוי בעיסוק (25%), פיזיותרפיה (23%) וטיפולים רגשיים (9%), ותחומים נוספים באחוזים בודדים, כאשר השיטה הרווחת בכל הקופות היא שרופאי הילדים מפנים את הילדים למכונים להתפתחות הילד - ולא, למשל, ישירות למטפל בקהילה, כמו פיזיותרפיסט.
36 מכונים כאלה פועלים בארץ, חלקם של קופות החולים וחלקם של משרד הבריאות, ועוד כתשעים יחידות קטנות, שהוקמו בעיקר כדי לתת מענה בפריפריה. בראש ובראשונה מיועדים המכונים הללו לטפל בילדים עם בעיות התפתחותיות רב תחומיות, בינוניות עד קשות, ובין היתר בילדים אוטיסטים. אולם אחת ההשלכות של אבחוני היתר היא שהמערכת כורעת תחת עומס פניות של בעיות קלות עד, לעתים, לא קיימות.
בדיון שהתקיים בשבוע שעבר בוועדה לזכויות הילד בכנסת, ניתנו דוגמאות לאורכם המקומם של התורים. תור למרפאה בעיסוק במכון להתפתחות הילד באיכילוב, למשל, עומד על-פי נתוני משרד הבריאות על כשבעה חודשים, וכך גם בבאר שבע. תושבי צפת, כך נטען באותו הדיון, ימתינו כעשרה חודשים לתור לקלינאית תקשורת.
"אני מעריך שכ-15%-10% מהפניות למכונים הם מיותרים", אומר בזהירות ד"ר יורם זנדהאוז, מנהל רפואי ארצי של תחום התפתחות הילד במאוחדת ונוירולוג ילדים התפתחותי במכבי ויועץ בתחום התפתחות הילד והפרעות קשב וריכוז. "ואם המערכת הייתה מתנהלת באופן נכון, היינו יכולים למנוע לפחות 30% מהפניות. בחלק מהמקרים זה נהיה כמו עוד חוג לילדים".
בחלק משמעותי מהבעיות, טוענים המומחים, ניתן היה לטפל בדרכים אחרות: על-ידי הקדשת זמן לתרגול עם ההורים, מתן פתרונות במסגרת הגן או הכיתה, או טיפול ממוקד לבעיה ספציפית שמתקיים בקהילה. אלא שבפועל ילדים רבים, שכבר מגיעים לאבחונים במכונים, מקבלים סדרה של טיפולים, כאשר אחת הסיבות לכך, מתברר, היא שהקופות חוששות לאבד מבוטחים אם לא יספקו להורים את הטיפול שהם דורשים.
"אנחנו נוקטים משנה זהירות, ובדרך כלל 'נעביר' את הילד", מספר ד"ר דושניצקי מלאומית. "במספר דו-ספרתי של אחוזים מהפונים אנחנו מסתפקים במפגש ראשוני עם רופא התפתחות או עם קלינאית תקשורת, ושם זה מסתיים. עוד כמה עשרות אחוזים הם לא מקרים שהייתי מתעדף אותם, אבל אם הם כבר עברו את האבחונים, ניתן להם כמה טיפולים. רק שאר המקרים הם קשים או משמעותיים".
"יש עודף הפניות, שמגיעות מרופאי הילדים בקהילה, במקביל ללחץ מצד ההורים ולכך שקופות החולים מנסות למנוע עזיבת מבוטחים בגלל אי-הפניה לאבחון במכון", מאשרת ד"ר ירדני ממשרד הבריאות. "אנחנו מנסים לטפל בכך. כינסנו את ראשי התחום בקופות כדי לקבוע דרכי פעולה, ופיתחנו קורס מיוחד לרופאי הקהילה על מנת להכשירם בתחום התפתחות הילד".
"יותר ויותר בעיות מינוריות"
לא מעט סיבות מאבחנים המומחים לעלייה בנהירה לטיפולים, ואולם עוד קודם שנדרשים להן, יש לשאול שאלה בסיסית יותר: האם ישנה פשוט עלייה בעיכובים ההתפתחותיים בקרב ילדים כיום לעומת העבר? בכירי התחום משיבים כי התשובה חיובית - ולמשל ידועה היטב העלייה בשנים האחרונות במספר המאובחנים כבעלי הפרעות קשב או אוטיסטים. "הטיפול בפגים ובילודים עם בעיות קשות התקדם והתפתח, וכיום שורדים פגים שבעבר לא שרדו", אומרת ד"ר ירדני. "בזכות התקדמות הרפואה, יש גם עלייה בשיעור ההישרדות של תינוקות עם מומים מורכבים. גם אוכלוסיית הילדים על הספקטרום האוטיסטי הולכת וגדלה בשיעור משמעותי, והם מהווים חלק נכבד מהמטופלים".
ואולם, גם המומחים מסכימים ברובם כי עלייה זו מהווה רק חלק קטן מהגידול בביקוש. "יש עלייה מסוימת בתחלואה אמיתית, אבל אנחנו מטפלים יותר ויותר בבעיות מינוריות", אומר פרופ' צלניק.
"להורים יש חששות, והם רוצים לדעת בשלב מאוד מוקדם אם הילד שלהם תקין לגמרי, ואם לא - לטפל בהקדם בבעיות", מסבירה ד"ר נעמה שחר, קלינאית תקשורת מומחית בתחום התפתחות הילד ומחברת הספר "לא בתוך תבנית".
- מה זה אומר, שלב מאוד מוקדם?
"לפעמים גם כשהתינוק בן שלושה-ארבעה חודשים; אם הוא לא ממלמל ואומר כמה צלילים, נכנסים ללחץ. אנשים מאוד מפחדים מבעיות תקשורת ומבעיות בדיבור ובשמיעה - כל מה שיעביר את הילד שלהם להיות ילד עם צרכים מיוחדים. אני חושבת שצריך להכיל את החששות. אם אימא דואגת זו סיבה לדאגה, ואיש מקצוע צריך לפגוש אותה ולשוחח איתה על הפחדים. אבל חלק מההורים לא מקשיבים, אף שבמערכת הבריאות מרגיעים אותם".
- ממה בעיקר מוטרדים ההורים?
"זה מתחיל בצלילים ומתי תופיע המילה הראשונה, ונמשך בנושא האוכל, שבו יש קפיצה אדירה בשנים האחרונות. יש הרבה ילדים בררניים. האופציות רבות יותר לעומת העבר, ופעם גם לא קישרו אוכל להתפתחות; היום יודעים שלילדים על הספקטרום האוטיסטי יש בעיות אכילה. אבל הרבה פעמים צריך לשנות להורים את הראש כך שהם יכבדו את הילד. לא צריך להכריח אותו לאכול פיצה, ולפעמים זה בסדר לאכול דברים מסוימים".
- מה עוד כלול ברשימת הדאגות?
"הכנה לכיתה א' מטרידה מאוד את ההורים. בגיל 3 וחצי הם כבר מתחילים ללמד את הילד לקרוא ולכתוב, ולקראת כניסה לבית הספר יש הרבה אבחונים. האמת היא שאם ההורים ישבו עם הילד ויספרו לו סיפור, ולא יראו לו קלטת, זה יעזור. אם הילד שומע את 'מיץ פטל' חושבים שזה בסדר, אבל הוא צריך לראות את המילים ואת האותיות. מגיל 4 יש לכך משמעות רבה לקראת כתיבה וקריאה, ובדור של היום חלק מההורים מפספסים את זה".
- למה זה קיים היום הרבה יותר מאשר בעבר?
"יש הרבה יותר מודעות, חרדתיות ויש גם פחד מאוטיזם. יש ידע רב שבעבר לא היה, למשל מה הילד צריך לעשות בכל שלב. היום הורים פחות סומכים על המערכת, ורוצים שהדברים יקרו מתי שהם רוצים שהם יקרו. זה דור הורים נרקיסיסטי; ברגע שהילד שלהם פחות מוצלח מאחרים, הם שואלים את עצמם מה זה אומר עליהם. פעם זה היה פחות; יש משהו במוחצנות של היום שלא היה בעבר".
"הרבה ילדים בריאים מופנים לאבחונים עוד לפני גיל שנה בגלל שהתינוק התחיל לזחול באיחור של חודש, או שבגיל שנה וחודשיים הוא עדיין לא הולך", מסכים פרופ' צלניק. "אין גורמי סינון, או שאותם גורמים לא רוצים לקחת אחריות. יש דברים שטיפת חלב, שהם מערך טוב מאוד, יכולים לתת, כמו הדרכה להורים, אבל יש עומס במערכת ולפעמים אין לכך זמן. אחות, למשל, חייבת לתת חיסונים ולהקדיש לזה את הזמן הדרוש, ויש גם הורים שחושבים שטיפות חלב מיועדות רק לחיסונים".
ד"ר שחר מספקת אנקדוטה ומספרת על "אוכלוסייה מאוד מעניינת שמגיעה בימים אלה לטיפולים: משפחות שעושות רילוקיישן ובאות לארץ לחופשת הקיץ. התינוקות נולדים בחו"ל, וכבר באפריל-מאי האימהות מצלצלות וקובעות תור כדי לעשות הערכה לתינוקות הצעירים בישראל. לא תמיד יש שם אימא, שכנה או סוג של טיפת חלב, ובארץ הם מרגישים יותר בטוח לעשות אבחון".
"המערכת באי-ספיקה"
סיבה נוספת, ומדאיגה מבחינת מערכת הבריאות, לנהירה אל מכוני ההתפתחות וזוכה לאישוש גם בסקרים, היא שההורים של היום פחות סומכים על מערכת הבריאות, ולכן דברי הרגעה של רופאים ואחיות לא מאוד מרגיעים אותם. במאי האחרון, למשל, ערכה חברת גיאוקרטוגרפיה סקר עבור מאוחדת בקרב הורים לילדים בגילי שנתיים עד 6, שממנו עולה כי 17% מההורים אינם סומכים על רופאי הילדים, וממילא 80% מהם אינם מקבלים את המלצתם בבחינת "ראה וקדש", אלא בוחנים אותה מול חברים, בני משפחה, גננות ומטפלות, וכן באמצעות האינטרנט. עוד עולה כי רק עבור כ-50% מההורים מהווה רופא הילדים הגורם המועדף להתייעצות לגבי בריאות הילד והתפתחותו, ואילו השאר מעדיפים לקבל את המידע מחברים, מקרובי משפחה ומהרשת.
ד"ר זנדהאוז ממאוחדת מפנה אצבע מאשימה גם להתנהלותם של הרופאים עצמם: "רופאי הילדים הפסיקו להיות שומרי סף. בדיקה ממוצעת אצלם אורכת שש עד שמונה דקות, והם מתקשים לעשות בזמן הזה סקר התפתחותי וכפועל יוצא לתת הדרכה ראשונית להורים. במקום זה רופאים מוציאים הפניות, חלקן מגוחכות".
- אז מה התוצאה?
"הגבולות נפרצו. אנחנו אמורים לטפל בילדים עם עיכוב ניכר בהתפתחות, ובפועל אנחנו מטפלים בהרבה ילדים עם בעיות קלות עד בינוניות, שהיו יכולים להיות מטופלות בקהילה או בגן ובכיתה. בחלק מהמקרים, שבהם ילד לא השיג אבני דרך בתוך זמן מסוים, הרופא היה יכול להזמין את הילד לביקורת, כי במקרים רבים הזמן עושה את שלו. הבעיות לא אקוטיות, וקצב הכניסה למכונים להתפתחות הילד גדול מקצב היציאה. כל המערכת נמצאת באי-ספיקה ודורשת ארגון מחדש".
ד"ר זנדהאוז, שעוסק בתחום התפתחות הילד למעלה מעשרים שנה, החליט ("מרוב תסכול") לערוך מחקר בנושא. הוא בדק 300 ילדים בגילי אפס עד 9 שנשלחו למכונים להתפתחות הילד של מאוחדת, ושימש כ"מנהל חדר מיון התפתחותי", כהגדרתו. "רק 12% מהילדים שבדקתי נזקקו לבירור רב מקצועי במכונים להתפתחות הילד", הוא מפרט. "כל הנותרים קיבלו פתרון במקום, וחסכתי להם כמה חודשים של תור: 13% לא היו זקוקים לטיפול, 50% הופנו ישירות למטפל יחיד בקהילה בגלל בעיות קלות, ו-25% הופנו לכמה מטפלים בקהילה".
כדי להתייעל, בימים אלה יוצאת מאוחדת עם יוזמה חדשה למבוטחיה, המכונה "ביקור בריא"; במסגרתה, ילדים בגילי שנתיים עד 6 יוזמנו לבדיקה מקיפה אצל רופא הילדים, שתיארך כחצי שעה. הקופה תשקיע כ-7.5 מיליון שקלים בשנה הקרובה, וגם הרופאים, אומרים שם, יתוגמלו בהתאם. המטרה היא לבצע התערבות מוקדמת במקרים של בעיות משמעותיות, ולמנוע לפחות חלק מהנהירה לחינם.
עד כמה זה יעזור לשנות את המצב הנוכחי - נחכה ונראה. בינתיים הפורומים באינטרנט ממשיכים להתפקע מרוב לחץ. "יש לי תינוק בן שנה שלא עושה כמעט כלום", כתבה אחת האימהות לפני ימים ספורים, ופירטה מה העולל כן יודע לעשות: לזחול, לעמוד ליד רהיטים, לשחק בצעצועים, לחייך למשמע שירים מוכרים, למלמל, לצעוק לאנשים זרים כדי שיסתכלו עליו, להסתובב כשקוראים בשמו. אבל "הוא לא מוחא כפיים, לא מצביע או עושה ביי ביי... יש סיבה לדאגה?", שאלה.
"תקראי שוב את מה שכתבת", השיבה לה מנהלת הפורום, "הוא עושה המון".
"השוק הפרטי פורח"
העומס על מכוני הקופות מוביל את הציבור אל המטפלים הפרטיים
בצל הנהירה לאבחונים ולטיפולים במסגרת מכוני הקופות ומשרד הבריאות, השוק הפרטי, כאמור בגוף הכתבה, ממשיך גם הוא להתפתח ולהתרחב. קלינאיות תקשורת פרטיות, מרפאות בעיסוק, מטפלים ברכיבה טיפולית ועוד; כשהמערכת הציבורית קורסת תחת הנטל - הם אלה שמספקים את התשובה. יש לזה מחיר, תרתי משמע: יתרונה הגדול של המערכת הציבורית הוא בתעריפיה הזולים. טיפולים רבים ניתנים בחינם לגילאי הינקות; אחרים ניתנים תמורת סכומים של עשרות שקלים בודדים לטיפול.
מפגש עם קלינאית תקשורת, לדוגמה, יעלה דרך קופות החולים כ-30 שקלים, לעומת השוק הפרטי, שם נע טווח התעריפים בין 200 ל-400 שקלים למפגש. רכיבה טיפולית תסתכם בכ-45 שקלים למפגש מסובסד, לעומת יותר מ-100 שקלים בשוק הפרטי. בחלק מהמקרים ניתן לקבל החזר חלקי באמצעות ביטוחים פרטיים.
ישנה גם אפשרות שלישית: לפנות לטיפול במכונים פרטיים שנמצאים בהסדר עם קופת החולים או למטפלים פרטיים שעובדים עמה, ולקבל החזרים כספיים מקופות החולים. חוזר מנכ"ל משרד הבריאות בנושא מקומם את הקופות, כיוון שהוא קובע כי זמן ההמתנה למתן אבחון וטיפול במכון להתפתחות הילד לא יעלה על שלושה חודשים - אחרת ההורים זכאים להחזרים בגין טיפולים בשוק הפרטי.
"ברגולציה שמשרד הבריאות יצר, הוא משכנע את המטופלים לעבור למערכת הפרטית", טוען גורם באחת הקופות. "כך כולם משלמים יותר: גם המשפחות וגם המערכת הציבורית. כפועל יוצא, יש מטפלים רבים שעבדו בקופות ועזבו לטובת קליניקות פרטיות, והם עושים שוק על חשבוננו. בחוץ הם כמובן מרוויחים הרבה יותר".
"השוק הפרטי פורח", מסכים ד"ר דושניצקי מלאומית. "זו אבן שואבת למטפלים שאומרים לעצמם, למה לי לעבוד בקופות, אנשים יגיעו אליי בכל מקרה. המשפחות מקבלות החזרים, וזה מקשה עלינו לגייס אנשי מקצוע טובים, מה גם שאין פיקוח מקצועי על מטפלים פרטיים שלא עובדים עם קופות החולים. אבל צריך לציין שבמערכת הציבורית יש עדיין הרבה מאוד מאבחנים ומטפלים מעולים, שמונעים מתחושת שליחות".
"אנחנו מכירים את טענותיהן של הקופות, וקיימנו דיון בנושא עם ראשי משרד הבריאות ועם מנהלי התחום בקופות", מגיבה ד"ר ירדני ממשרד הבריאות. "אנו נמצאים בהליך של חשיבה משותפת לגבי מספר סוגיות בתחום, וזו אחת מהן".
ד"ר נעמה שחר, קלינאית תקשורת: "היום הורים פחות סומכים על המערכת, ורוצים שהדברים יקרו מתי שהם רוצים שהם יקרו. זה דור הורים נרקיסיסטי; ברגע שהילד שלהם פחות מוצלח מאחרים, הם שואלים את עצמם מה זה אומר עליהם"
"לתת לגננות את הכלים"
איך משפיעה מערכת החינוך על קדחת האבחונים
אחד הגורמים, שמגביר מאוד את העומס, אומרים רופאים בכירים, הוא מערכת החינוך. "גננות ומורות מפנות את הילדים ללא הכרה", אומר במרירות גורם מאחת הקופות. "לכל ילד בערך יש איזו בעיה של ויסות חושי. לגננת נורא קל לומר דברים כאלה וההורים נכנסים לחרדות".
"כל ילד שקצת מפריע הופך להיפראקטיבי, במצב שבו יש 35 ילדים בגן או ארבעים בכיתה על מורה אחת או גננת וסייעת", מוסיף ד"ר זנדהאוז ממאוחדת. "למערכת החינוך קשה להתמודד, ובגלל מצוקות שלה היא מפנה למכונים. נחוץ מאוד שגננות יקבלו רקע מרופא מתי לא לשלוח להתפתחות הילד - ולא מתי כן לשלוח".
"הגננות מפנות כל ילד שמפריע או פחות בשל, במקום להציע להורים לעבוד איתו על בעיה מסוימת", מסכים פרופ' צלניק מכללית. "נוסף על כך, גננות רוצות לקבל לגן שלהן תקן של גננת משלבת או גננת שיח, אז הן מפנות ילדים כדי לקבל אישור מרופא התפתחותי. ניתן יהיה לפתור הרבה מהעומס אם מערכת החינוך תיקח קצת יותר עצמאות והחלטות בעצמה, ולא תסתמך על המערכת הרפואית. אם הגננת חושבת שהיא צריכה סייעת - בשביל זה צריך רופא?".
"הפכנו לקבלני משנה של משרד החינוך בנושא ועדות חינוך והשמה", מוסיף ד"ר דושניצקי מלאומית. "הם מפנים אלינו ילדים כדי לקבל החלטות במערכת החינוך. מצד שני, לפעמים עושים לנו שירות טוב כשמפנים אלינו ילד שהיה מתחת לרדאר".
רונית (פילו) פילוסוף, הגננת המובילה והוותיקה ב"גן השלום" התל אביבי, הדוגל במעורבות הורים, מדגישה כמה חשוב חלון ההזדמנויות בגיל הרך. "עד גיל 6 מתרחשת התפתחות מאוד משמעותית של הזהות, וזאת ההזדמנות שלנו, הגננות ומחנכות, להיות מכוונות לכך", כך פילוסוף. "אני רואה את החשיבות הגדולה של יצירת שיח מהודק ורציף בין הורים, גננות ואנשי פדגוגיה. אנחנו מדברים כאן על התפתחות של מנגנון ויסות, אמון, שייכות, ביטחון, קשר - כל אלה יחד, אין כאן ראשון ואחרון, ואחד משליך על האחר".
- את מרבה להפנות לאבחונים ולטיפולים?
"אחרי שבחנתי את כל האפשרויות ובדקתי, תוך העברת מידע רציפה מההורים, אז אני יכולה לשלוח הלאה. אבל אני יכולה לספר על כמה וכמה מקרים שגם אם זה היה לי בראש, דברים מקבלים מובנים אחרים אם עובדים עם הילד בשיתוף ההורים. האם התפקיד שלנו כגננות הוא לזהות צורך באבחונים ולשלוח למקום חיצוני, או שעלינו לפתח את הידע שלנו ולתת את המענה המתאים במקום שבו הדברים מתרחשים? אני חושבת שיותר נכון לתת לגננות את הכלים לטפל בבעיות מסוימות. זה יוריד את העומס ממערכת הבריאות ויהפוך את העבודה לאיכותית יותר".
ומה אומרים במשרד הבריאות? "יש נטייה להפנות לאבחון על בעיות קלות שעולות בגן או לשם השמה בגן מיוחד", מסכימה ד"ר ירדני, ומציינת כי נציגי המשרד צפויים להיפגש כבר בחודש אוגוסט עם נציגי משרד החינוך ולדון עמם בנושא.
כתבות
ני"ע
