החיים בסיר לחץ

בארה"ב אין שום בעיה לשחקני NBA להחליט שהם לא מתייצבים לנבחרת הלאומית; אצלנו? אלכס טיוס ומורן רוט הם עריקים שצפויים לעונש

מורן רוט, פול ג'ורג' / צילומים: מינהלת הליגה, רויטרס
מורן רוט, פול ג'ורג' / צילומים: מינהלת הליגה, רויטרס

לא ברור איך זה קרה, אבל בסוף השבוע האחרון התקשורת הכתובה בארה"ב התאחדה סביב שם תואר אחד ויחיד בדיווחים על הפציעה של פול ג'ורג', כוכב אינדיאנה פייסרס, במחנה האימון של נבחרת ארה"ב בלאס וגאס לקראת אליפות העולם בספרד - gruesome, מילה שהאקוויוולנט שלה בעברית הוא "זוועתית". במקביל החליטו אתרי האינטרנט הגדולים בארה"ב - אתרי חדשות ואתרי ספורט פר אקסלנס - לא להראות את הפציעה הזוועתית בקטע וידאו, ואפילו לא להציע לינק ליוטיוב, שם כ-7 מיליון איש כבר צפו בה.

לעומת זאת, בישראל הלינק לווידאו של הפציעה ביוטיוב הופיע בדיווחים של כל האתרים הגדולים, לצד הכיתוב "תמונות קשות לצפייה", והודבק לכמעט כל ידיעה/כתבה שעסקה בסיפור בימים הבאים. ומכיוון שהפציעה כל כך קשה לצפייה (קיירי אירווינג, כוכב קליבלנד קבאלירס וחבר בסגל המורחב של נבחרת ארה"ב לאליפות העולם, מירר בבכי על כתפו של אביו אחרי שראה אותה מקרוב באולם), כדאי לשאול מדוע היה כל כך חשוב לתקשורת בישראל לשדל את הציבור לראות אותה, במיוחד על רקע הגישה בארה"ב.

זה לא שחסרות תמונות קשות על המסכים בארה"ב: בתעשיית הבידור האמריקאית, כידוע, אלימות היא ערך עליון. הספורט הכי פופולרי בהפרש ענק במדינה הוא אחרי הכל פוטבול, משחק אולטרה אלים בכל רמה, מהטרמינולוגיה ועד הפרקטיקה. אבל אף-על-פי שבארה"ב ספורט נחשב בידור, העובדה שהוא חלק מהמציאות אינה נשכחת במבחן הבסיסי של סיקור תקשורתי: מה חשוב ומה מעניין. ולכן גם אם תמונה של הרגל של פול ג'ורג' נשברת כמו ענף דקיק היא מעניינת, זה לא אומר שחשוב לדחוף אותה לציבור בפרצוף, אלא להפך, בניגוד לסצנות יותר קשות אבל חשובות, למשל בדיווח על מלחמה.

בישראל, מקום שבו הציבור נחשף - גם אם בצורה סלקטיבית - לסצנות ממלחמות באופן קבוע, ההפרדה בין החשוב למעניין נעשתה במובן מסוים מיותרת. המעניין עלול להיות זוועתי, אבל הוא בכל מקרה יהיה הרבה פחות זוועתי מהחשוב, אז למה לא להרוויח עוד כמה כניסות לידיעה. אפשר לקרוא לזה גם הבנאליה של הזוועה.

***

עוד משהו שנהיה בנאלי בישראל, בהקשר של כדורסל בינלאומי, הוא העליהום והאיום בדין משמעתי על שחקנים שמסרבים לשחק בנבחרת: בקיץ הנוכחי מדובר במורן רוט ובאלכס טיוס. וגם במקרה הזה ההשוואה לארה"ב מגלה עד כמה המציאות הפוליטית בישראל משפיעה על הספורט.

הנה רשימת השחקנים שקיבלו הצעה - שימו לב לטרמינולוגיה; לא זימון, אלא הצעה - לשחק בנבחרת ארה"ב באליפות העולם בספרד וסירבו: קווין לאב ממינסוטה טימברוולבס, שמחכה לטרייד שיעביר אותו לקליבלנד והחליט שהוא לא מסוגל להתרכז כרגע בשום דבר אחר; ראסל ווסטברוק מאוקלהומה סיטי ת'אנדר, שהעדיף לא לסכן את הברכיים שלו, אחרי שלושה ניתוחים בשנה האחרונה; קוואי לאונרד מסן אנטוניו ספרס, ה-MVP של סדרת הגמר, שרצה לנוח לאורך כל הקיץ; ולמרקוס אולדרידג' מפורטלנד, שנכנס לשנה האחרונה בחוזה שלו ורוצה להגיע טרי לעונה מכריעה מבחינה כלכלית עבורו. גם לברון ג'יימס ובלייק גריפין החליטו שלא להצטרף.

אף אחד מהשחקנים האלה לא גונה על-ידי התקשורת בארה"ב, והרעיון של עונש השעיה ממשחקי ליגה - רעיון שבאיגוד הכדורסל הישראלי יש אנשים שהיו שמחים ליישם - אפילו לא יכול לעלות על הפרק, מכיוון שבהסכם בין פיב"א ל-NBA כתוב במפורש שלשחקנים יש זכות לסרב לשחק בטורנירים בינלאומיים. בלי זכות הסירוב הזאת, ארגון שחקני ה-NBA לא היה מאשר את ההסכם, זה ברור, אבל גם בלעדיו אין שום סיכוי שהיו בארה"ב השלכות להחלטה של שחקן לא להשתתף בטורניר בינלאומי.

למה? הסיבה הראשונה היא שבארה"ב כדורסל בינלאומי חשוב כקליפת השום לעומת ה-NBA, בוודאי אירוע כמו אליפות העולם, שמבחינת איגוד הכדורסל האמריקאי הוא למעשה טורניר המוקדמות למשחקים האולימפיים. בנוסף, לארה"ב יש כמובן יותר ממספיק שחקנים לבחור מהם, וכל סגל שהיא תעמיד אמור לזכות בכל טורניר שהיא תשתתף בו. אבל הסיבה העיקרית היא לא מעשית אלא אידיאולוגית: בארה"ב הקונספט של חופש הפרט כל כך חזק מבחינה תיאורטית, שסמלים לאומיים זניחים, כמו נבחרת הכדורסל לדוגמה, לא יכולים לפגוע בו.

בישראל, לעומת זאת, ובקונטקסט הזה אי אפשר להתעלם מהאווירה הציבורית בזמן המלחמה הנוכחית בעזה, סמלים לאומיים - מהמשמעותיים ביותר ועד הזניחים ביותר - מועכים את חופש הפרט, על כל המרכיבים שלו, כולל חופש הביטוי לעיתים. לפחות רוט וטיוס עשו דבר אחד נכון: הם לא דיברו על ההחלטה שלהם עם התקשורת.