אין סוף טוב

איכשהו יצא שקראתי את ספרה החדש של דורית רביניאן "גדר חיה" דווקא בעיצומם של ימי הרקטות והאזעקות. הוא יצא לאור כמה שבועות טובים קודם לכן, אבל רבץ בערימת הספרים שליד המיטה, כשספרים אחרים עוקפים אותו בסיבוב.

מהראיונות שנתנה הסופרת לתקשורת אי-אפשר היה לחמוק מהידיעה שהספר עוסק בסיפור אהבתם הבלתי אפשרי של בחורה יהודייה וצעיר ערבי, שנפגשים בניו-יורק. מין רומיאו ויוליה מזרח תיכוניים. עוד פעם יהודייה וערבי, רטנתי לעצמי, לא מיצינו כבר? התאומים הערבים של חנה ב"מיכאל שלי" של עמוס עוז, נעים של דפי ב"המאהב" אצל א.ב.יהושע, עומר של סמדר ב"אינתה עומרי" של סמדר הרצפלד, וזו רק רשימה חלקית שבחלקיות.

אבל לא, לא מיצינו. היהודייה והערבי של דורית רביניאן הם לא "יהודייה" ו"ערבי". הם ליאת וחילמי. בני אדם, אישה וגבר עם זהות מובחנת, עם אישיות, עם קול. ההישג הגדול של הספר הוא הפקעתם ממחוזות הייצוגיות והבנאליה, והפיכתם לאנשים אמיתיים. לפעמים מקסימים, לפעמים מעצבנים, אנושיים.

במיוחד דמותו של חילמי כל-כך מוצלחת, אמינה ומעוררת חיבה, שהיא מעמתת את הקורא עם דמות "הערבי הטיפוסי", שכל אחד מאיתנו נושא בראשו. האם "ערבי טיפוסי" היה לומד אמנות? מצייר ככה? מדבר ככה? רוקד ככה עם עצמו מול האח הבוערת? מבשל לאהובתו מרק עוף כשהיא חולה? ומה זה לעזאזל "ערבי טיפוסי"?

דווקא ליאת שהיא (כמו המחברת), בת להורים שהיגרו לישראל מאיראן, זו שנחשדת כטרוריסטית פוטנציאלית, וזוכה לביקור של סוכנים פדרליים, אחרי שאמריקאי שאינו מבדיל בין ערבית לעברית, מדווח עליה כעל דמות מזרח-תיכונית חשודה. ללמדך שמבחוץ ההבדלים בינינו נראים קטנים משהיינו רוצים לחשוב.

ליאת וחילמי סובלים מהקור הניו-יורקי באותו אופן, מתגעגעים בצורה דומה לשמש ולאוכל המזרח תיכוניים, לים, לחברים, למשפחה. רבינאן מצליחה לגעת במקומות הכי אינטימיים - האנשים הספציפיים האלה, הזוגיות המסוימת הזו - ובה בעת לבטא חוויה כל-ישראלית מוכרת עד כאב. הסיפור של ליאת וחילמי הוא גם הכי אישי וגם הכי פוליטי, ולא יעזור כמה ינסו לחמוק מכך. באחת הסצנות החזקות בספר הם צופים יחד בסרט וידיאו ששלח לחילמי אחיו. בין דרישות השלום וצילומי הילדים, מצולם גם הנוף מהמרפסת בקומה התשיעית ברמאללה.

"הרחק-הרחק על קו האופק מתבהר פתאום גוש אורבני צפוף. ממקומה ברמאללה רואה המצלמה את כל שפלת החוף ואזור גוש דן, את מגדלי תל-אביב, והכול קרוב כל-כך... ישראל נראית כמו אי עצום ממדים. כמו הר רם ונישא של בטון שצומח מתוך הים, כמו חזיון תעתועים, מגלופוליס ענקי בסרט מדע בדיוני... אני לא יכולה שלא לראות את תל-אביב כפי שהיא נראית בעין הנץ של אויביה. את הבית שלי, כמו מבעד לכוונות טילים, מכני שיגור תותחים, דרך עדשות ומשקפות טלסקופיות. כמה הכול שם חשוף ופגיע, כמה המרחק קצר ואינטימי כל-כך. את החיים הישראליים שלנו, היקרים, השוקקים, את חזיון השגשוג ואת ציי המגדלים הפורחים באוויר. אני רואה אותנו, ומצטמררת. כמה מעוררי קנאה, כמה מעוררי זעם, שנאה, אנחנו נראים להם משם".

השורות האלה מהדהדות בראשי כשהאזעקה קוטעת את הקריאה ואני רצה שוב לחדר המדרגות, שונאת את המציאות ששוב מקלקלת את הסיפור, והסוף הטוב אינו נראה לעין.

"גדר חיה", דורית רביניאן, עם עובד, 344 עמודים.