תענוג לעיניים: מסע אל מחוזות הברברים בדרום מרוקו

בין דיונות ונאות מדבר, כפרים וקסבות, הרי האטלס מושלגי הפסגות, ערים אדומות ושווקים תוססים ■ יומן דרכים

מרוקו / צילום: שאטרסטוק

לכל דבר בחיים יש פעם ראשונה: פעם ראשונה במרוקו, פעם ראשונה בטיול מאורגן. יתרונותיו של טיול מאורגן ברורים, ומחסרונותיו סבלנו, אבל מרוקו הרשימה אותנו. יושביה מסבירי פנים לישראלים, ושומרים על הגחלת הצרפתית. רשמנו לפנינו לחזור למקומות מעניינים שלא עצרנו בהם - לאסאווירה שעל חוף האוקיינוס ולערי הצפון שלא נכללו בתוכנית, ובפעם הבאה נעשה זאת לבד.

הדרום נבדל מהצפון בזהות תושביו: הם ברברים (berberes), ברובם בהירי עור, מוצאם בסהרה, והם מתגאים בחירותם ובשוני שלהם. הם אמנם התאסלמו (אחרי שבעבר מקצתם התגיירו), אבל מדגישים שאינם ערבים. יש להם היסטוריה משלהם, שדברי ימי הערבים השולטים העלימו אותה. שושלות ברבריות מלכו במרוקו יותר מפעם אחת. מהמאה ה-17 שולטים במרוקו העלאווים, שמקורם בערב הסעודית.

שפתם, הטיפינאג, שונה לחלוטין מערבית - שחלקם לא דוברים כלל - והאלפבית שלה, המתקשר חזותית להירוגליפים ולכתב האתיופי, מתנוסס על שלטי חנויות בדרום. בבתי הספר התחילו לאחרונה ללמד ברברית. בעבר הקפידו שלא להתבולל עם הערבים, אבל זה שניים-שלושה דורות שמתקיימים "נישואי תערובת".

בפתח מסגד הקוטובייה במרקש, גבר ברברי למחצה וערבי למחצה ניסה לשכנע את השומר לתת לנו להיכנס, כי לדעתו במסגדים צריך לתת זכות קדימה ללא-מוסלמים, כדי שיתרשמו מדת האסלאם. כשנודע לו שאנו ישראלים, הזמין אותנו אל ביתו.

זה היה אמנם לפני המלחמה, אבל אחריה צלצלתי אל מכר יהודי היושב בקזבלנקה, והוא אמר לי שפרט להפגנה אחת של צעירים שהתקיימה בזמן המלחמה, היה שקט, והוא לא חש בשום שינוי ביחס לישראלים.

באחד השווקים חווינו תקרית דיפלומטית. כשביקשתי לצלם, מוכר סילק אותנו: "אנחנו לא פלסטינים אלא גרועים מהם", אמר. לא נעים.

קודם כול בונים חומה

הדרך ממרקש דרומה מטפסת על הרי האטלס מושלגי הפסגות, בואכה מעבר ההרים טישקה. באזור הזה מגיע האטלס לגובה של כ-2,400 מטרים, אבל מערבה, ליד אגאדיר, הוא מתנשא גם ל-4,400 מטרים. צבעוניות העמקים מדהימה. גוני גוונים של ירוק כרקע למבנים אדומים. בתים חרבים שבים לאדמה האדומה, חומר גלם קדמון זמין תמיד. כפרים יפים, חלקם נראים עתיקים, מוטמעים בנוף. עיירה נאה בצבעי האוכרה. עדרים בכל עבר. מסגדים כפריים מצטנעים. כמעט בכל הבתים שבדרך החלונות קטנים ומסורגים. החיים מתנהלים בפנים החומה המקיפה בית ושטח אדמה. המשפחה מסוגרת בתוך עצמה, והמסורת מנציחה את סגנון הבנייה: קודם כול בונים חומה.

נחל אכזב רחב מלא במי הפשרת השלגים. גבעות חרוצות. יופי לא צפוי. מאוד שליו. לצד הדרך פרסו לתיירים מרכולות מסוגים שונים. איש יושב בדד ומציע תפוזים ומיץ.

עוצרים לצהריים בעיירונת על אם הדרך. טג'ינים קטנים על גחלים. טעים, זול מאוד. בשר הכבש תלוי על קרס בפתח המסעדה. המזנונאי פורס וצולה צלעות מצוינות. רוב האוכל במסע היה מזון מזנונים משעמם, מסעדות קטנות סתמיות מוזמנות מראש. הזיתים המצוינים, המוגשים בכל ארוחה, ליוו אותנו לאורך כל הדרך, כמו גם השקדים הטבעיים ומיץ התפוזים הסחוט.

קסבה עתיקה ועיר סרטים

עוצרים ליד הקסבה של עייט (שבט) בן-האדו (Ait Ben Hadu), שהיא בעצם קסאר (מבצר). קסבה היא צורת יישוב נפוצה מאוד. יש אלפים כאלה במרוקו. היא מוקפת חומה. במרכזה שוכן השייח', ובמעגלים מתרחקים והולכים משפחתו, חייליו, משרתיו. הקסאר די דומה, אבל תכליתו צבאית ויש בו מחסנים ומגדלי תצפית. זו שאנו מבקרים בה, נכס מורשת של האנושות, כמעט ריקה מאדם: התושבים עברו למבנים חדישים יותר. פעמיים בשנה צובעים את החזיתות בגלל היובש, ויש תעסוקה.

היתר מתפרנסים מתיירות ומקולנוע. הסרט "בבל", למשל, הוסרט באזור. ביום שבו ביקרנו במקום הפיקו סרט על הפרעונים. בשטח הסתובבו ניצבים, לבושים ומאופרים על-פי מיטב דמיונו של הבמאי, עם טוניקות לבנות וצווארון נייר מוזהב.

ווארזאזאת (Ouarzazat), עיר צבאית בימי הצרפתים, ובימינו עיר אולפנים עם פסלי ספינקסים, מישורית ורחבת-ידיים, ובמרכזה בתים חדשים והרבה ירק. ארכיטקטורה מרשימה.

בלילה טיילנו במרכז השוקק חיים. בקסבה שמול מוזיאון הקולנוע נצפו בעיקר בתים סגורים, בהם מה שהיה בית הכנסת, וכעת דלת סגורה צבועה בכחול אופייני. כמה תושבות ברבריות כיבסו בשוקת המקומית. בקסבה שוכן ה*מלאח* (הרובע היהודי), אך הוא ריק מיהודים מסוף שנות ה-50, כמעט כמו כל מאות היישובים שיהודים חיו בהם בעבר.

נוסעים בכביש 10 מעל "עמק הוורדים" שבוואדי דאדס. מראה מרהיב חולף ביעף: גדר מצופה שמיכות ושטיחים ססגוניים ולמטה בנהר נשים כובסות. עוברים ליד בית קברות יהודי סגור. חסידות על גג מסגד. מבצר אדום בצבעי האדמה, ערוץ ירוק מצמחייה, עדר בנחל. אפילו כאן למלונות ולמסעדות שמות צרפתיים.

קניון טודרה. נווה מדבר*מוריק עם עיר אדומה נטושה, קסבה שלפנים חיו בה יהודים. מדריך מקומי מראה לנו את נאת המדבר וגידוליה ואת תעלות המים. הוא מדגים טיפוס על עץ תמר ושכרו מוכפל. הוא גם שוזר לנוסעות גמלים מאניצי דקל.

בהמשך, הקניון תלול ועמוק, ושתי החומות הגבוהות כמעט נפגשות. בנחל עדר צאן, וחמורים צנומים ממתינים לתיירים כבדים. ממשיכים לטינג*דד. עיירה מדברית עלובה במיוחד. חם מאוד. עוצרים אצל סוחר ממולח דובר חמש שפות, ולו "מוזיאון" - חנות עם כמה פריטים יהודים, וסיפור שלפיו הכול ממרתף של אציל יהודי מקומי.

שערים סמליים בכבישי המדבר מסמנים מעבר מפרובינציה אחת למשנה. הרבה פחות*צרפתית על-גבי השלטים. האדריכלות השתנתה, היא דמוית צריחים ונצבעה באפור. לצד הדרך גדרות נגד פלישת החול לכביש. פה ושם נאת מדבר מוריקה ויישוב עלוב עם כמה בתי "פאר". באזור חוצבים מאובנים ענקיים ששרדו מימת תטיס הקדומה, ועושים מהם חפצי נוי ורהיטים. הנה מוזיאון מאובנים. לא מבקרים בו, אבל לא נתחמק מעצירה ממושכת בחנות גדולה.

העיירה ריסאני, בירת מחוז תפילאלת. זהו כור מחצבתה של משפחת אבו חצירא, השושלת של הבאבא סאלי. בימים העתיקים זה היה עורק מסחרי חשוב בין אפריקה השחורה לצפון אפריקה. שיירות הגמלים חצו את המדבר והגיעו עד לטימבוקטו האגדית שבמערב אפריקה. יצאו עם סחורות ומלח, החזירו עבדים. האוכלוסייה השחורה שבאזור היא ברובה צאצאי העבדים.

גם כיום פועל כאן שוק. בכניסה אליו משתלטים עלינו "נתבים", ורבים ביניהם לאיזו חנות נלך. סוחרים ברברים מבקשים מתיירים להיכנס לחנויות "לשם הנאת העיניים" שאינה עולה כסף, ושיקנו רק אם הם רוצים. הם מדגישים שאצל הערבים זה לא כך. אבל הסוחר הברברי להוט למכור לא פחות מהערבי, ותענוג להתמקח. ברוב המקרים צנחו המחירים בשבעים אחוזים ויותר, ואיש לא הפסיד.

אל הקסבה התת-קרקעית

יוצאים ברכבי שטח לחולות מרזוגה לצפות בשקיעה. הנהג המקומי מבטיח בעברית "מסאז' לתחת". עוצרים להצטיידות בחנויות המים האחרונות.*חם, המזגן מקולקל ואי-אפשר לפתוח חלון בגלל החול.

מקרטעים עד דיונות עמוסות מאוד, שתיירים באים לחוות מעליהן את השקיעה ואת הזריחה, וברברים עם גמלים ממתינים להם בסבלנות. אנשים חווים גלישה בדיונות והתרגעות בחולות הצופים אל מרחבים שוממים. השקיעה סתמית, אבל לאחריה נצבעים השמים בצבעים מדהימים. דרך שוממת לחלוטין בציית תפילאלת. ממשיכים עד זגורה, ומשם לטאמגרוט. בעיירה הזו יש ספרייה עתיקה חשובה של האסלאם. מובן שהיא מחוץ למסלול: היא "מעניינת רק חוקרים", אומרת המדריכה.

ליד חנות הקרמיקה, פתח חשוך בקיר. קסבה תת-קרקעית, אולי היחידה במרוקו. אני חומק מהקבוצה בזמן שהם מבלים בחנות המזכרות. עבדל מג'יד ממנה עצמו למדריך אישי בשכר. פרוזדור אפל. לצד הקירות שומעים נשים משוחחות וילדים משחקים. חושך-אפריקה. פירים מזרימים אור ואוויר ממזג ל-300 המשפחות, 1,500 נפש, המצטופפות שם. עובדים בקרמיקה, והגברים עסוקים בניקוז סיזיפי של מערכת הביוב. יש מים וחשמל ומונים, אבל ממעטים להשתמש במאור בגלל העלות. ילדים קטנים מבקשים כסף ועטים.

"מדריך" שני פותח דלת בעזרת מפתח גדול שנראה כמו מסרק לכבשים. השיניים תואמות למגרעות שבקרש המשמש מנעול. בכל יחידת דיור שלוש קומות. גרות בה שתי משפחות. הקומה העליונה תחת כיפת השמים, ובה לנים בקיץ. מעט מאוד חפצים. הגגות עשויים מעץ דקל, מקני סוף ומלבנים מחומר ומקש. המדריך מבקש עוד 20 דירהאם למשפחה שלא נמצאת בבית, ומבטיח להעבירם ליעדם.

נאת המדבר מספקת הכול

ושוב יוצאים לדרך, מההרים לכיוון מרקש. בדרך הראשית, הררית ומתפתלת, הנהגים עוקפים על פס הפרדה רצוף. נאת המדבר מספקת את רוב הדרוש לאדם: תמרים, כובעים וסלים קלועים, סכך, עצים ואגמונים להבערת אש ולבנייה, מים. נהר הדראא רחב ומלא מים. מטע דקלים, דשא, ערוגות. כפר רודף כפר, והכול בזכות המים.

עוצרים לקנות אוכל. בשוק, מרכולת פרוסה על הרצפה: עשבים, פיסות צמחים, לטאה מיובשת וחלקי בעלי חיים. כנראה לרפואה מסורתית שבטית. בווארזאזאת הולכים ל"קסבה דה סאבל". מקום קסום בעל עיצוב יפהפה: בריכת נוי פנימית וסביבה שולחנות. פכפוך המים מזכיר את אנדלוסיה. לאוכל קשה לנסוק לרמת העיצוב, אבל נהנינו. השומר בסמטה מזהיר אותנו מגנבים ואינו מניח לנו לצעוד אפילו עד הכביש הראשי כדי לחכות למונית.

שוב נופים מדהימים. ילדים מנופפים באגודת עשבים לאוטובוס דוהר. מחוות שלום או תחינה שיעצרו ויקנו את המרכולת הדלה? שוב הצבע האדמדם שולט. תהומות מדהימים ומרבדי אדום ולבן בצלעות ההרים. יד עם סמארטפון מושטת מרכב נוסע, מנסה לצלם שתי נערות עם משא מספוא על גבן. לגדולה מטה במבוק ביד, היא מנסה לצלוף ביד המושטת, אבל לא מספיקה.

מידע מעשי

עונה: לא לנסוע לדרום אחרי אפריל, חם מאוד.

לבד או בקבוצה: על אף החשש לנסוע כיחידים בארץ עולם שלישי (שהיא גם מוסלמית), הדבר אפשרי ופחות קשה ממה שהוא נשמע.

לכאורה הוויזות הניתנות בשדה התעופה הן קבוצתיות, אבל האשרות עצמן אישיות גם אם הן ניתנות לפי רשימה קבוצתית. משיגים אותן בעזרת סוכן נסיעות ישראלי שקשור לחברת תיירות מקומית.

תחבורה: מומלץ לשכור רכב עם נהג/מדריך מקומי. מארגנים את המסלול והלינות לבד או בעזרת הסוכן. זהירות: מכוניות, רוכבים וכרכרות לא מכבדים מעברי חצייה בערים.

היגיינה: מומלץ להצטייד בנייר טואלט, בסבון/במטהר ידיים ובמגבונים לחים, שכן חלק מהשירותים הם מסוג "בול קליעה", בלי מים ובלי נייר טואלט.

חשוב: לבקש ולקבל רשות תמיד לפני שמצלמים אנשים, לתגמל בטיפ בכל פעם שמקבלים שירות, אפילו קטן. להביא עטים פשוטים לחלוקה לילדים.