לחתוך הפסדים

יאיר לפיד החל את כהונתו במשרד האוצר חודשיים ימים לאחר הבחירות של ינואר 2013, שבהם היכה בתדהמה את המדינה. בפרק הזמן שחלף בין הבחירות לבין תחילת כהונתה של הממשלה התנהל המשא-ומתן הקואליציוני הארוך והסבוך ביותר שנרשם כאן זה שנים.

הקונצנזוס הציבורי גרס אז, שלפיד הוא המנצח הגדול של המשא-ומתן: האיש שזה מקרוב בא לפוליטיקה עשה בית-ספר לראש הממשלה בנימין נתניהו - כפה עליו הרכב קואליציוני (בשל ברית האחים עם נפתלי בנט), הכריח אותו להיצמד למספר מוגבל של חברים בממשלה, ואילץ אותו לוותר על תיק החינוך בניגוד גמור לרצונו.

הסקרים, בהתאם, הצביעו על המשך התחזקותו בציבור של המטאור מן הטלוויזיה והעיתונות. האיש שגרף 19 מנדטים בבחירות, עלה בסקרים שנערכו ערב הקמת הממשלה כבר ל-30 מנדטים.

ואז הוא נכנס למשרד האוצר, והמפולת החלה. לפיד ניסה למעשה לרשום בקדנציה הזו פטנט מהפכני שטרם נראה במקומותינו: כך תהיה גם שר אוצר וגם פוליטיקאי פופולארי באותו הזמן. ובכן, בשלב הזה ניתן כבר לקבוע שהניסוי נכשל. החולה לא מת, אבל הוא מדמם כבר זמן רב.

מה לא עשה לפיד בניסיון לעצור את הדימום: הוא ביטל את העלאות המסים שתוכננו בתקציב הקודם; הוא הודיע על הורדת המע"מ על דירות לזוגות צעירים בניגוד לעמדות הכלכלנים; על הדרך הוא העביר חוק גיוס חדש עם סנקציות פליליות על תלמידי ישיבה כדי לקרוץ לקהל החילוני; וכל אותו הזמן לפיד הקפיד לשמור על אותה שפה מחבקת, שהפכה כל נאום של שר האוצר למין מאמר המשך לטורו מהמחאה החברתית "אחי העבדים" (שפורסם ביולי 2011). הטור שהשיק למעשה את הקמפיין הפוליטי שלו.

ביוני 2013, אחרי שהעביר תקציב ראשון כשר אוצר וחטף קיתונות של ביקורת על הראש, התייצב לפיד לצ'אט אינטרנטי עם עוקביו בפייסבוק: "אני מבטיח לכם שכבר תוך שנה וחצי יהיה טוב יותר", אמר אז. נו טוב, הימים עברו והזמן חלף, ושטרות ירקרקים עדיין לא החלו לצמוח על עצי ארצנו. סביר גם להניח שהישראלי הממוצע, לצורך העניין נכנה אותו, אחיו העבד של לפיד, לא חש במרוצת הזמן בשיפור כלשהו במצבו הכלכלי. מצד אחד, ייתכן שזה מכיוון שטרם חלפה שנה וחצי מיום שלפיד הבטיח שיהיה כאן יותר טוב, והשגשוג הוא עניין של חודשיים- שלושה מעכשיו; מצד שני, ייתכן שזה כבר לא יקרה.

השנה וחצי שדווקא כן חלפו כבר, הן אלה של לפיד במשרד האוצר. בשבוע הבא יציין 18 חודשים תמימים בתפקיד שאליו נקלע ובתוכו נכלא. נדמה שיהיה הוגן לקבוע כי מכאן זה כבר לא ישתנה. פריחת הדובדבן המאוחרת ששר האוצר כה כמה לה מיום שנכנס לתפקיד לא צפויה להתרחש, והיום שבו ייצא אל השדה המוריק ויקטוף בזה אחר זה את פירותיה המתוקים של מדיניותו הכלכלית, לא עומד להגיע.

השיקול שצריך להנחות כעת את השר לפיד הוא זה: האם להישאר באוצר ולהמשיך לדמם, או לחתוך הפסדים ולפרוש מהממשלה.

אם בסופו של דבר יפרוש לפיד, לא נוכל להגיד שהדבר נפל עלינו כרעם ביום בהיר או שהכתובת לא הייתה על הקיר. נהפוך הוא: הקיר מתמלא בימים אלה באזהרות ובאיומי פרישה שמפזר לפיד לכל עבר; הוא לא ייתן שיעלו מסים, הוא יפרוש אם לא יעבירו לו את חוק "מע"מ אפס", הקיפאון המדיני לא מקובל עליו, ואת התקציב הוא דורש להעביר כמקשה אחת בלי התערבויות.

שפת האולטימטומים של לפיד נובעת משני טעמים: ראשית, הוא מאמין באמת ובתמים שזו השפה היחידה שראש הממשלה מבין, ולכן נוקט בה; שנית, הוא כבר מכין את הקרקע לפרישה. בצר לו, פרישה מהממשלה עשויה להיות הדבר הטוב היחיד שלפיד יכול לעשות לטובת שיקום תדמיתו הציבורית. למעשה, יש דבר אחד טוב יותר שעוד עשוי לקרות לו: אם נתניהו יכניס במקומו לקואליציה את המפלגות החרדיות.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10