ראיון עם האיש שקובע מה הילדים שלכם רואים בטלוויזיה

גיא קרני, מנהל הערוצים של דיסני בישראל, לא מפחד שתגידו לו שהוא שמרן ■ בניגוד לסדרות הלהיט של המתחרים, לא תראו אצלו קללות ומכות, בקושי נשיקות, ואפילו "הבית של פיסטוק" המיתולוגי נראה לו מטריד

גיא קרני / צילום: דור מלכה
גיא קרני / צילום: דור מלכה

אחרי שגיא קרני משלים את הליך הליהוק לסדרה שתעלה על מסך אחד מערוצי דיסני, שאותם הוא מנהל בישראל, הוא מזמין את השחקנים הצעירים לשיחה. "כל אחד זוכר את הפגישה הראשונה שלו עם מיקי מאוס, וכשהוא יחשוב על הפעם הראשונה עם מיקי מאוס הוא יחייך", הוא אומר להם. "אתם צריכים להיות נאמנים לאותה חוויה ולשמר אותה".

קרני מבהיר לשחקנים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הכוכבות, שחייהם הולכים להשתנות, ומעמיד בפניהם כללים שלא יביישו את משלחת ישראל לאולימפיאדה. "אני רוצה שישמרו על עצמם, שיעוררו השראה. יש מספיק דוגמאות של כל מיני כוכבי ילדים שצילמו אותם בסיטואציות שאני לא מוכן לקבל", הוא אומר בראיון לפירמה. "אני לא מוכן שיצלמו אותם עם כוס משקה או סיגריה ביד ולא רוצה ששחקן יחזור עם קעקוע ענק על כל היד".

- למה בעצם?

"אנחנו רוצים להיות בטוחים שכשאנחנו מעמידים שחקן מול המסך שלנו, השחקן הזה ישרת את המטרות הנכונות שלנו. אנחנו לא רוצים שהסדרות שלנו יעוררו בצופים שלנו את הרצון לעשות דברים שההורים שלהם לא ישמחו. הם צריכים להיות ילדים טובים. גם אני לא בטוח שהורה יהיה מאושר אם בתו בת ה-14 תחזור יום אחד עם 3 קעקועים. אני כאבא לא הייתי שמח".

מאותה סיבה בדיוק, כשקרני עצמו, כבר ילד גדול בן 40, מצטלם לכתבה זו, הוא מקפיד להסתיר את קעקועיו שלו. ארבעה מהם פזורים בבולטות לאורך זרועותיו, מספרים את סיפור חייו. כמי שעובד בתאגיד הענק האמריקאי, הוא יודע להשאיר אותם מחוץ לתחום המקצועי. גם אם הסיפור האישי צף, ולא באמת ניתן להדחיקו.

אלה החיים

"הקעקועים הם הנרטיב של חיי", הוא מספר. כאן קעקוע של ה-S הגדולה של סופרמן, הראשון, ושם מחווה לארץ "לעולם לא" של פיטר פן, שאותה קעקע בגיל 34. "זה הרגע שאתה מרגיש שאתה מתבגר. לא במובן הפיזי. זה רגע כזה שאתה מבין שאתה נמצא במציאות שיש לה דרך, יש לה כיוון", הוא מספר. את הקעקוע האחרון, 3 עיגולים משולבים זה בזה, קעקע לפני קצת יותר משנתיים, סמוך למותה של אשתו ואם בנו, נילי ז"ל.

"כשהיה ברור שנילי הולכת למות, ושהסרטן הזה ייגמר ברע, היא התחילה לדבר על זה שהיא רוצה שאקים משפחה חדשה".

- היא כבר דיברה על זה באופן ברור?

"לגמרי. התוצאה של השיחות האלה היא הקעקוע הזה. בשלב מסוים אמרתי לה, 'שמעתי, את רוצה שאני אקים משפחה חדשה, אבל הנה, זה הולך איתי לכל מקום'. את הקעקוע עשיתי חודשיים לפני שהיא נפטרה. זה מסוג הקעקועים שכל דייט שאלה, 'אז רגע, מה זה?'. ואז אני מסביר".

למרות הקושי העצום שבאובדן, נילי הכינה את בעלה ואת בנה לחיים בלעדיה. "זה היה ביום הזיכרון לפני 3 שנים כשישבנו במחלקה האונקולוגית והחלטנו שזה הזמן להכריח את הרופאה שלה להגיד לנו כמה זמן עוד נשאר לה לחיות".

- עד אז לא ידעתם?

"לא. הרופאה אמרה שנותרו כמה חודשים. ביום הזיכרון הערוצים משדרים תוכניות על נופלים, והמכנה המשותף של כל הסיפורים האלה שבבוקר הוא היה בבית ולפתע לא חזר יותר. ואז נילי ואני הצענו שעכשיו יש לנו זמן, ועד כמה שבאמת אפשר להתכונן לרגע הזה, צריך לעשות את זה.

"ביחד הכנו את דנדן לזה שהיא הולכת למות, תכננו יחד את השבעה שלה. ישבנו וקראנו יחד מכתבים, סידרנו ביחד קופסאות. ארגנו קופסה לדנדן, כשהוא יגדל תהיה לו קופסה, ואת קופסת הזיכרונות שלנו, וסידרנו תמונות ביחד. את כל הדברים שאתה עושה אחרי שבן אדם מת. היה ברור לנילי שהיא רוצה שנמשיך לחיות, שנמשיך לשמוח, ושדנדן יהיה מאושר. לקח לי הרבה זמן להגיע לנקודה הזאת. הבן אדם היחיד בעולם שבאמת בחרת בו, יום אחד מת".

המסע אליו יצא קרני, גם במובן הרגשי וגם במובן הפרקטי כאב חד-הורי, היה קשה ומורכב. לפעמים הוא התפרק פיזית, עד שהרופאים המליצו לו למצוא אהבה חדשה. "עכשיו אני נמצא עם מישהי (מעצבת שמלות הכלה ליהי הוד - ל"א), שאני כל הזמן אומר לה ששני הבנים של משפחת קרני, גם בן ה-8 וגם בן ה-40, אוהבים אותה. אפילו ההורים של נילי אוהבים אותה".

- איך עברו עליך השנתיים האלה? אפשר להיות מנהל בכיר בטלוויזיה ולהיות אב חד-הורי?

"כשאתה עובד בחברה בינלאומית, אתה מחובר כל היום לאימיילים, גם מאוחר בלילה, אבל יש לי בוסית (מנהלת דיסני ישראל, תמי לנדסמן - ל"א) שמבינה את זה, ומתחשבים בי. כשאני עם דנדן אני באמת משתדל להיות אתו ולצאת לפחות פעמיים בשבוע מוקדם מהעבודה. וכשהוא הולך לישון בערב, אני עובד. לפעמים אנשים מקבלים ממני אימיילים ב-12:00 וב-1:00 בלילה, ותסריטים אני קורא רק בלילה".

- איך אפשר ללכת בבוקר לבית החולים ואחר-כך לעבוד במקום שבמהותו אמור להיות מקום שמח?

"אתה לא מבין כמה זו הייתה תרפיה לנפש לבוא לעבודה. זה בדיוק זה - לצאת מהמחלקה האונקולוגית, ולנסוע לראות סרטים מצוירים".

- אפשר לשבת ולראות סרטים מצוירים ולחשוב עליהם ולא על המחלקה האונקולוגית?

"זה קשה. נורא קל להתפרק, לשבור את הכלים ולהגיד אני עכשיו מסכן, תעזבו אותי בשקט. אבל אתה מסתכל מסביבך ומבין מה האחריות שלך ומה המחויבות שלך, ואתה מבין שאתה לא יכול להתפרק. זה בסדר להוריד רגע את הראש, אבל דקה אחר-כך צריך להרים אותו חזרה. כל-כך הרבה דברים תלויים בך".

- אתה מרגיש שאתה מחלים?

"מצאתי אהבה, אני רואה שלדנדן טוב. לי זה אומר שהכול בסדר. אלה החיים. יש לי ילד בן שמונה שהמשימה שלי היא לעשות הכול כדי שהוא יחייך".

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"