החרם הזוחל מתחת לרדאר

נגד תופעה כזו, ספק אם צבא של פקידי ממשלה יוכל לעשות משהו

הפגנות נגד ישראל בטורקיה / צילום: רויטרס
הפגנות נגד ישראל בטורקיה / צילום: רויטרס

שגריר האיחוד האירופי בישראל, לארס פאבורג אנדרסן, שלל בשבוע שעבר את האפשרות של סנקציות רשמיות נגד ישראל מצד אירופה. בכך הרגיע השגריר, לכאורה, את כל מי שחושש מעיצומים כלכליים ומחרם על ישראל בעקבות הסכסוך המדיני בין ישראל לפלסטינים.

אלא שמאחורי הקביעה כי "לא יהיו עיצומים כלכליים על ישראל" קיימות הגדרות מאוד ברורות לגבי השם "ישראל"; ומנגד, קיימת הגדרה ממש לא ברורה של המושגים "חרם" ו"סנקציות (עיצומים)".

ראשית, עבור האיחוד האירופי, מדינת ישראל מתחילה ומסתיימת בגבולות יוני 1967. כל מה שמעבר לקו זה איננו נכלל בישראל כקטגוריה מדינית. במילים אחרות, סנקציות לא יוטלו על ישראל בתוך הקו הירוק, אך על-פי הבנת האירופים, כל ישות, יישוב ומפעל מעבר לקו הירוק לא נכללים בהתחייבויות שלהם.

דוגמה ממשית למדיניות הזו, אשר מתגלגלת באיחוד האירופי בימים אלה, היא היוזמה האירופית לדרוש סימון ברור של כל מוצרי עוף ומוצרי חלב המיובאים מישראל לאירופה; כך שניתן יהיה לדעת אם יש בהם אפילו רכיב קטן שקשור להתנחלויות או למפעלים הממוקמים בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברמת הגולן.

יוזמה זו מבשרת מגמה כללית של סימון מפורש של כל מוצר, שקשור, ולו גם קשר חלקי, להתנחלויות. ישראל נאלצה לקבל את נושא הסימון של מוצרים מהתנחלויות לצורכי מס כבר לפני 7 שנים, אבל הפעם מדובר לא רק בענייני מס, אלא בתיוג מפורש של מקום הייצור.

אפשר להניח כי העמדה האירופית מובלת משיקולי נוחות מדינית, אך גם מאינטרסים כלכליים. אירופה יכולה לשתף פעולה עם טכנולוגיה ישראלית, ולדבר יש יתרונות הדדיים חשובים. בו-בזמן אירופה יכולה להראות שהיא לא מקבלת את המדיניות הישראלית.

העמדה הרשמית של אירופה מבחינה, אם כך, בין ישראל שבתוך הקו הירוק לבין ההתנחלויות; ותהליך ההפרדה נעשה בצורה מסודרת, רשמית ושקופה ברובה.

אולם זה לא המצב במגזר הפרטי באירופה, שבו מתקיימת עמימות רבה. למעשה, הבעיה של המגזר העסקי הישראלי הוא שקיים באירופה "חרם עמום" או "זוחל" אשר מתקיים בצל, מתחת לרדאר.

לתהליך הבעייתי הזה יש שני מישורים: הראשון הוא של בתי עסק, רשתות שיווק ויבואנים אשר מחליטים לנתק את עצמם מישראל. יש שהדבר נעשה באמצעות הודעה פומבית על כך, אך לרוב הדבר מתרחש בשקט, בלי הודעות ובלי הצהרות.

מוצרים מורדים בשקט מהמדפים, קשרים מסחריים מוקפאים בלי שהדבר יעורר חשיפה למחאות מצד זה או אחר. אם יש צורך בנימוק, הם אומרים שהדבר נעשה כי ישראל היא אזור מלחמה, בלי לקשור זאת לסיבות אחרות.

המישור השני הוא של השקעות ושל שיתופי-פעולה עם חברות ישראליות. עדיין לא ניתן לכמת את הנזק לישראל, כי בדומה למישור הקודם, הדבר נעשה בשקט, בחדרי הישיבות של הדירקטוריונים אשר מגיעים למסקנה כי הם "לא רוצים קשר עם ישראל", שמא זה עלול להיות להם לנטל ו/או לסיכון.

כאשר חברה רב-לאומית יוצאת מישראל ומחסלת את השקעותיה בארץ, הדבר נעשה וייעשה בשקט, בלי הסברים מיותרים. וכך, מבחינת החברה, תמיד ניתן יהיה לקשור קשרים מחדש, בלי לתת הסברים לניתוק ולחידוש.

מגמות אלה התחזקו בחודשים האחרונים, עוד לפני פרוץ המלחמה בעזה, ומשכו את תשומת-ליבה של הממשלה. גם פה הדברים נעשים, פחות או יותר, בחדרי-חדרים, אך הם נעשים בלי תיאום גדול מדי בין הרשויות השונות.

למעשה, קיים ריב סמכויות וגבולות גזרה בין 3 גורמים: לשכת ראש הממשלה, משרד החוץ (אשר מפעיל גוף לפעולות נגד דה-לגיטימציה של ישראל) והמועצה לביטחון לאומי.

אך גם אם יושג תיאום בין הגופים השונים, ויוחלט מי יהיה הגוף המוביל, קשה לדעת כיצד הוא יוכל לפעול. היוזמות לחרם מגיעות מלמטה, מצד צרכנים ו/או בעלי חנויות. במקרים רבים הדברים נעשים בלי הודעות לתקשורת ובלי הודעות לציבור.

זהו חרם זוחל, באיטיות, בשקט, ובלי רעש. נגד תופעה כזו, ספק אם צבא של פקידי ממשלה יוכל לעשות הרבה.

צרו איתנו קשר *5988