ערס-פואטיקה

אני מודה ש"ערסים ופרחות, האליטות החדשות" הצליחה לעצבן אותי

"ערסים ופרחות, האליטות החדשות", יום ב' 22:00, ערוץ 8

ברגעים הראשונים אני יוצא מן הכלים לנוכח סדרות מהז'אנר הזה, שנראה לי תמיד כמשהו שנועד לספק פרנסה למי שאין להם ממה להיות ניזונים, ובייאושם הם מגרדים פצע ישן בתקווה שתופיע טיפת דם שאפשר יהיה לרקוד קצת מסביבה. אלא שאז אני נוזף בעצמי: הרי אני לא סבלתי מעולם מאפליה. איש לא קיפח אותי או אפילו זלזל בי בגלל מוצאי, שם משפחתי או צבע עורי, אז מה כבר אני מבין?

הנה, בקליפת אגוז, מה שאני חושב על כל "סרטי הקיפוח": אין ספק שהעולם הזה הוא עדיין מקום לא שוויוני. אוכלוסיות שסבלו מאפליה גזעית או מגדרית נמצאות בתהליך של שחרור.

המקום היחיד שבו ניתן להאיץ תהליכים שכאלה הוא בספר החוקים. מרגע שקיים שוויון מלא בחוק, מתחיל תהליך ממושך שקשה מאוד להאיץ ולזרז.

נשים, למשל, שנתקלות במקרים שבהם דעות קדומות חוסמות את דרכן, יכולות להסתכל בזעם על מציאות שיש בה שרידים של אפליה - אבל גם להביט לאחור, למקומות שבהם היו נשים לפני 20, 50 ו-100 שנה, ולשאוב סיפוק אדיר מהתהליך.

הוא הדין בעיניי לגבי אפליה עדתית - בעוד שחוקים אפשר להתקין בהליך מזורז, הרי שעקירת דעות קדומות מליבם של אנשים אורכת זמן רב, לפעמים עשרות שנים.

זה לא אומר שאסור לכעוס, אבל לעיתים קרובות מדי נדמה לי שמניפי הדגלים בשם המופלים, מנסים לעשות לביתם וליוקרתם המקצועית (או במקרה הרע, לתרץ את כישלונותיהם), על גב עניין שממילא הופך ללא-עניין.

אני מודה ש"ערסים ופרחות, האליטות החדשות" הצליחה לעצבן אותי, ואולי מראש נתכוונה לכך, ועדיין: אחרי שסיימתי "להתווכח" איתה במוחי, הרגשתי טוב יותר.

* ‎ציון: 8