"אנחנו הקלף של עופר מול המדינה בוויכוח על ששינסקי"

כיל מאיימת לסגור את מפעל המגנזיום ולפטר את מאות עובדיו, אלא אם ישתנו מסקנות ועדת ששינסקי 2 ■ העובדים מכוונים את האש לעידן עופר, ומנכ"ל כיל עונה: "עם כל מה שאומרים על עופר - הוא עדיין המשקיע הכי גדול בישראל"

מפעל המגנזיום כיל / צילום: רפי קוץ
מפעל המגנזיום כיל / צילום: רפי קוץ

יום ראשון, סדום. מפעל מגנזיום ים המלח עומד בנפרד, מחוץ לקומפלקס מלא ההוד והקורוזיה של שאר מפעלי ים המלח. יש לו כניסה נפרדת ושער משלו, כאילו היה בן חורג. ואכן, חורג הוא מפעל המגנזיום: הוא היחיד שמפסיד מכל מפעלי כיל. זה גם המפעל הכי חדש, הכי קטן וזה שעובדיו מרוויחים הכי פחות מכל עובדי כיל.

בבוקר סגרו ועדי העובדים את שערי כל המפעלים לכניסה וליציאה של סחורות במחאה על כוונת החברה לסגור את מפעל המגנזיום עד שנת 2017, לפטר את 400 עובדיו (ועוד 700 העובדים בעקיפין) מאחר ש"'לא הושגה ודאות כלכלית לקיום המפעל", ומלבד זאת לבצע מהלך פיטורים גדול בכל כיל.

יום סמיך, אביך, ראות אפס. די מתאים למצב הרוח הכללי ולתפיסת העתיד פה. המפעל אומנם נצור למשאיות יוצאות ונכנסות, אבל עובד כרגיל - את התהליך אין לעצור ולו לרגע. המינרלים יתקרשו ויתקשו והמכונות לא יעבדו. אחרי תדרוך בטיחות וקבלת מסכה למקרה חירום, קסדה ומשקפיים, אנחנו נוסעים נסיעה נהדרת בכבישי המפעל, דבר שכנראה ירגש אותי עד יומי האחרון. בסופה אני פוגש את חמשת חברי הוועד. היו"ר אבי בן שושן, אלי עמר, פליקס קריניץ, סרגיי קרופקוב ותומר מלכה. חמישה גברים בסרבלים כחולים שהיית רוצה בצד שלך. גיבורי פועלים. אנחנו שותים קפה שחור. על הקירות נשען שלט: "מפריטים אותנו כדי שעידן עופר יהיה העשיר ביותר בישראל. עוד דבר מגעיל שהתחיל בכיל".

"משתמשים בנו", אומר בן שושן, שהתחיל לעבוד במפעל ביום הקמתו, לפני 18 שנה. הוא בדיוק השתחרר מהצבא. כך גם חבריו. מי שלא התחיל מיד אחרי הצבא, התחיל מיד כשירד מהמטוס שהביא אותו מברית המועצות לשעבר. מי שלא התחיל אחרי הצבא או ביום עלייתו, בדואי. "אנחנו לא נלחמים על הקצפת", אומר בן שושן, "רק על הלחם".

מפעל המגנזיום של כיל מפסיד פחות או יותר מיום הקמתו. הבעיה שלו היא שהוא מפעל מגנזיום בעולם שלא צריך את המגנזיום שלו. מחירי המגנזיום בצניחה חופשית כבר שנים, בעיקר בגלל הסינים שכורים מהר ובזול. אף שהמפעל מקבל את חומר הגלם כמעט בחינם, הרי שאל מול מחירי האנרגיה (המפעל משתמש באחוז אחד שלם מתצרוכת האנרגיה של המדינה, אומר פליקס) ועלות העבודה בישראל אין לו שום סיכוי. מזכיר קצת את הטקסטיל.

המפעל שורד איכשהו בזכות מה שמכונה "סינרגיה". המגנזיום אומנם לא עסק, אבל בתהליך הפקתו נוצרים חומרים שניתן לעשות בהם שימוש. כמה מילים על התהליך הנהדר הזה: המפעל רוכש ממפעלי ים המלח קרנליט, מינרל ששקע לקרקעית ים המלח בסוף תהליך האידוי בבריכות, ונקצר. הקרנליט עובר סינון ואחר כך אלקטרוליזה (פירוק כימי על-ידי זרם חשמלי) ומועבר בחום של 700 מעלות דרך מערכת סבוכה ונהדרת של צינורות ו-60 אמבטיות של 25 טון. המגנזיום צף למעלה, משייט לו במבנים יפהפיים על לבה אדומה, נדוג ועובר תהליך שיקשה אותו ויהפוך אותו למטיל או יערבב אותו עם חומרים אחרים ליצירת שלל סגסוגות. החומר ששוקע למטה נקרא סילבניט, אחרי קירור הוא הופך לאבקה ומהווה מרכיב עיקרי באשלג (ונמכר חזרה למפעלי ים המלח). האדים הנוצרים כריאקציה הופכים לכלור, שחשוב ליצירת הברום.

כך שלמעשה, אף שהוא נקרא מפעל המגנזיום ומגנזיום הוא סיבת הקמתו, הרי שבפועל הוא יותר מפעל לכלור ולסילבניט. שימו לב ליחסים: מכל 15.5 טון קרנליט מפיקים טון אחד של מגנזיום, אבל 5.5 טון של סילבניט ו-2.3 טון של כלור. זו הסינרגיה.

ואז, כמו שאומרים, הגיע ששינסקי 2, והכול התהפך. המסקנות גרמו לכיל להודיע, או יותר נכון לאיים, כי תסגור את המפעל, שעכשיו בכלל איבד כל צידוק לקיומו, אלא אם יוחרג מהמסקנות, וייצא לתהליך פיטורים מסיבי. העובדים נלחמו. את הכסף של המתנות לחגים ומסיבה לעובדים הוציא הוועד על ייעוץ וייצוג, הן משפטי והן תקשורתי. הביאו מומחה כלכלי, סלע קולקר, שיחבר חוות דעת. קולקר הסכים כי ללא החרגה של המפעל מששינסקי 2, אין צידוק לקיומו וכי "האיום לסגור את חברת המגנזיום בעקבות מסקנות הביניים של ועדת ששינסקי 2 הינו איום אמין". מצד שני, כתב: "מעצם העובדה שמפעל המגנזיום מסב לבעליו הפסד שנתי של עשרות מיליוני דולרים במשך עשרות שנים ובעליו, חברה ציבורית שמטרתה היא השאת רווח לבעלי מניותיה, מחליטים לא לסגור את המפעל אלא להמשיך ולייצר במחירי הפסד - מתוך כך ניתן להסיק כי המפעל מייצר לבעליו רווחי סינרגיה שלכל הפחות עולים על הפסדיו". בלי הסינרגיה אין סיכוי, סיכם, וגם אז "לא בטוח שבעלי השליטה לא יחליטו לסגור את מפעל המגנזיום ולפטר את כל עובדיו בכל מקרה".

הם אוהבים את המפעל. זה החיים שלנו, הם אומרים, כולם פה שנים. ועדיין, כשעוברים לדבר על הסכסוך, מפנה האהבה את מקומה לכעס וה"מפעל" מפנה את מקומו ל"עופר", מילה המסוננת בין שפתיים חשוקות.

אחרי מאמצי כיל והעובדים (שנעשו בנפרד), החליטה הוועדה להחריג את מפעל המגנזיום. העובדים היו באופוריה של לידה מחדש. אמרנו יופי, איזה יופי, נשארים בחיים, אומר הוועד. ההנהלה לא הגיבה, ואז שלחה מכתב לבורסה בסוף אוגוסט, שבו הודיעה שהחליטה לסגור את המפעל ב-2017.

בשלב הזה של השתלשלות האירועים, פחות או יותר, התהפכו העובדים נגד ההנהלה. "הם פשוט משחקים בנו", אומרים העובדים. "אנחנו הקלף של עופר מול המדינה בוויכוח על ששינסקי, זה הכול. אנחנו כלי, כל תושבי הנגב".

העניין הוא שוועדת ששינסקי לא באמת החריגה את מפעל המגנזיום. המגנזיום אומנם הוחרג, אבל אין לזה משמעות כי הוא רק מפסיד, הוועדה החריגה רק את התרומה הסינרגטית לאשלג ולא את התרומה הסינרגטית לברום. זה אולי נשמע כמו שיעור כימיה שנרדמתם בו, אבל זה בדיוק ההבדל בין חיים למוות עבור מפעל המגנזיום.

"אנחנו לא נחזיק עד 2017", אומר בן שושן. "בדרך כלל בתחילת נובמבר נחתמים יותר מ-90% מהחוזים לשנה הבאה", מסביר קריניץ. "השנה כ-10%, וגם ככה אין הרבה לקוחות לסחורה הזאת". "זה בעצם לסגור את המפעל עכשיו", מסכם עמר.

- אבל המפעל שלכם מפסיד מהיום שבו קם. אולי הגיע זמנו.

"מפעל כימיקלים זה לא דבר שמחזיר השקעה תוך חודש. למפעלי ים המלח ולפוספטים לקח שלושים שנה להרוויח. זה תמיד ככה", אומר קריניץ, ובן שושן מוסיף שחוץ מהסינרגיה יש עתיד בסגסוגות חדשות".

"אין מה להפסיד"

אם המפעל נסגר, אין לאן ללכת, אומרים כולם. אני שומע את המשפט הזה כל-כך הרבה פעמים ובכל פעם דקירה. הם מספרים על הלחץ של חיים באי וודאות. זה רצה לשפץ, ההוא רצה לקחת את הילדה לטיול לפני גיוס. אנשים מדברים על לעזוב את הנגב.

כמה ימים לפני פגישתנו הם נקראו להנהלה. ישבו שם כל הבכירים, עד למנכ"ל כיל ישראל אבנר מימון (שאותו אפגוש מאוחר יותר היום). "הם אמרו לנו, תעזרו לנו עם ועדת הכלכלה, אל תתקפו את ההנהלה, דברים כאלה. ממש צחקו עלינו בפנים", אומר בן שושן. "ואז", הוא מוסיף, "התפרצתי. קפץ לי הג'וק המרוקאי, אמרתי להם: אנחנו נתקוף את עופר בכל הזדמנות, ואת ניר גלעד, ובורגס וכולם - בכל מקום ובכל הכוח".

הישיבה התפוצצה. "איימו עלינו בסגירה, אין לנו מה להפסיד". גם אלי עמר התפוצץ בישיבה ההיא. אשתו פוטרה כמעט לפני שנתיים מכיתן דימונה ועדיין לא מצאה עבודה. "אבי היה צריך להוציא אותי החוצה. לא הצלחתי לעצור את עצמי. היו לי דמעות בעיניים", הוא אומר בשקט.

חצי מהעובדים במפעל דימונאים. "אני מתבייש להסתובב ולהסתכל עליהם בעיניים, כולם שואלים 'אבי מה יהיה', ואין לי מה לומר".

- אבי, מה יהיה?

"מתעללים בנו. סמי עופר היה ציוני אמיתי, בחיים לא היה משתמש בעובדים, אבל בא הילד המפונק הזה, גר בלונדון ומתעלל בנו. שלחו אותנו לעשות את העבודה השחורה, להתחנן לוועדה, אפילו נתנו לנו הסכמה בעל-פה שאם נוחרג לא ניסגר, אבל כלום".

"כל אחד מההנהלה בישיבה ההיא", מוסיף קריניץ, "מרוויח מאות אלפים בחודש. פה יש אנשים שבעשר שנים לא מרוויחים ככה, אתה מבין? במקום לקצץ שני מנהלים סוגרים מפעל שלם".

"לפני ששינסקי", אומר עמר, "עופר רצה לפטר 10% מהאנשים. אחרי המסקנות הוא כבר רוצה לפטר 30%. הכול משחק".

- לא רוצה להרוס את המסיבה, אבל מאחר שהיא כבר די הרוסה: אני מתקשה להיזכר במאבק עובדים כזה שהסתיים טוב. אם החברה רוצה לסגור והמדינה לא בעניין של החברה, זה הולך רק למקום אחד. מה התוכנית שלכם?

"שמע", אומר פליקס, "אנחנו אולי מפסידים, אבל הם הרי לא עושים את זה לשם שמיים. אם החזיקו אותנו עד עכשיו, סימן שזה שווה להם".

אנחנו יוצאים לסיור במפעל ואכן, רוב הפועלים מצהירים שהם סומכים על הוועד ומוכנים להילחם עד הסוף. "יש אלוהים למעלה, ויש בן שושן למטה", אומר כדי סבג מבאר שבע. כך גם נסים בן שימול, שיילך אחרי הוועד "באש ובמים". מ-77' אני במפעלי ים המלח, הוא אומר, והכול פוליטיקה, תאמין לי. מה אתה עושה במפעל, אני שואל. במקצועי אני רתך צנרת, אבל עברתי תאונה ועכשיו אני אחראי חצר. חבל, זה מפעל נחמד.

וכולם, מצעיר עד מבוגר: אין לאן ללכת. הנגב קורס. אין עבודה. אבל כשאנחנו לובשים את הז'קט, חובשים את הקסדות, מרכיבים את המשקפיים ונכנסים לעומק המפעל, אנחנו מפסיקים לדבר על המאבק ומתפעלים מהמפעל. גם הם, אחרי כל השנים האלה, מתלהבים כילדים מכל דבר. ואני, בכלל. תן לי רק להסתובב במפעלים. כל המסועים, התעלות, המנופים, המנועים, הכפתורים, הסירים, האדים, האש ותמרות העשן. הם פותחים לי את אחת האמבטיות. מראה מרהיב: זרם שוצף של לבה סילבניט אדומה ולוהטת, שעליה צפים גושי מגנזיום נוזלי בטקסטורות נפלאות. אם לא היה קשה לי לנשום בגלל האדים, היה קשה לי לנשום בגלל ההתרגשות.

עמר מצנן את ההתלהבות שלי. "עכשיו זו התקופה הכי נוחה בשנה. אתה יודע מה קורה פה מיוני עד ספטמבר? 52 מעלות לפחות. אם עבדת פה, לא תלך לגיהינום - זה הגיהינום". אני מעיף מבט שני על הלבה הזורמת ומתחיל לחשוב אחרת. בוא מהר, אומר עמר, לפני שימסו לך הסוליות. אני מתעכב עוד שנייה, והן באמת נמסו קצת. מדי פעם מצלצל הטלפון של בן שושן, משאית עם סיד לוחצת להיכנס. אבי מרים טלפון למומחה ומאשר את הכניסה. "אני עם האקולוגיה לא משחק. עד כאן".

"כיל על הגריל"

אנחנו נפרדים מהם בלב כבד, אך מרומם - המצב אומנם חרבנא, אבל האנשים זהב - ועולים למטה החברה בבאר שבע. פוגשים את אבנר מימון, מנכ"ל כיל ישראל. אני משתדל לנער ממני את הדעות הקדומות, שלא לדבר על הדאגה לאנשים, ודופק בדלת. מה שעוזר לי זה שמימון הוא איש נחמד מאוד. קצת חבל, ציפיתי לרשע.

- העובדים שלך בלחץ גדול. כועסים, מרגישים שמשחקים בהם.

"אנחנו לא משחקים. ניסינו להסביר, אבל הם לא מבינים, ובצדק, כי יש המון בלבול, למה הם השיגו החרגה כביכול ובכל זאת כיל בשלה, לסגור את המפעל. אבל אי אפשר על סמך משהו מעורפל כמו ההנחיות הלא גמורות של ששינסקי, לשנות את הכול. ששינסקי 2 בארבע מילים מבחינתי זה: לא מספיק ולא ברור. ובכנות, אין שום ברירה. מהקמת המפעל עד עכשיו הפסדנו 2.5 מיליארד שקלים. זה סכום עתק. עתיד גדול אין לו. כל תעשיות המגנזיום בעולם המערבי נסגרו. אין עתיד ויש תחליפים רבים".

"אני חייב לומר לך משהו אישי", אומר מימון, "הייתי מנהל חשבונות די זוטר במערכת כשהפרויקט נולד, ליוויתי אותו, אני מכיר אותו, אוהב אותו. אני משנת 90' בכיל. התחלתי כעובד קבלן והתקדמתי. אני מכיר את האנשים, אוהב אותם. ראיתי את הדמעות בעיניים של אלי וכאב לי. יודע מאיפה הם באים ויודע שאין להם אלטרנטיבה. אבל בסיטואציה של הפסדים, באנו ובעמל ענק הצלחנו לגנוב סינרגיה פה, ייעול שם, ואיכשהו המפעל טיפה התרומם - לא הרוויח, אבל קיזז הפסדים. בא ששינסקי במסקנות הביניים ובאבחת קולמוס, בלי להבחין בין אשלג לבין ברום לבין מגנזיום. כלום. הכול אשלג. רואים רק את המוצר הכי רווחי שלנו".

- איזו עוד חברה הצליחה לקומם עליה את הציבור כמו כיל?

"מעט מאוד".

- אף אחת. את כיל שונאים. כולם. אז מה, כולם טועים ולא מבינים?

"זה לא בגלל המגנזיום".

- נכון, אבל הכול חלק מאותו דבר. איך נולד ששינסקי? לא קמו בוקר אחד והחליטו לכסח את הנבלות מכיל, נכון?

"כיל על הגריל כבר כמה שנים. זו בעיית הבעיות. גזירה אחרי גזירה. זה הסיפור. התחיל עם החרגה מחוק עידוד השקעות הון, שהייתה לו משמעות כספית אדירה. ואחר כך באה הבוררות על תמלוגי ההמשך (תרכובות ברום וכו'). אחר כך, פרויקט קציר ים המלח - הכניסו לנו שם זמבורה ענקית: שישה מיליארד ש"ח. אמרו: לא תחתמו על הקציר - נעשה לכם ששינסקי. עשינו קציר - והכניסו לנו ששינסקי. המס יסף זה המסמר הרביעי בארון. אז להאמין הרבה למדינה - אנחנו כבר לא מאמינים. אתה היית מאמין אם פעם רביעית באים ואומרים לך יהיה בסדר? מה שקורה עכשיו עם כיל - מתחילות להיות לה אלטרנטיבות. אתה אומר לי שאנחנו מאיימים, אבל אנחנו לא מאיימים, גם בסיפור המגנזיום. אנחנו אומרים שנסגור את המפעל ב-2017. זה לא איום".

- לא. אתם אומרים נסגור אם לא יחריגו אותנו מששינסקי 2.

אמרו לנו, מחריגים את המגנזיום, אבל החריגו רק חלק קטן. ואז בא הוועד - ואני מחובר לאנשים האלה. אני יליד אופקים. גדלתי מכלום. אני לא עידן עופר. אני מכיר אותם, יודע מה האלטרנטיבה שלהם. הם לא מבינים שנכון לעכשיו אי אפשר להפוך את ההחלטה עד שנדע לאן הולכים. הם אומרים שהם לא יכולים לחיות ככה עם החרב על הצוואר. שנודיע עכשיו או שייכנסו בנו. הסברתי לאבי: זה לא חכם להיכנס בכיל כרגע. אנחנו שבעי התקפות, שק חבטות. אז עכשיו גם אתם מתהפכים עלינו? אתם? עשינו הכול כדי לשמור על המפעל ועכשיו ככה?".

- אתה בטח מבין את הצד שרואה את כיל אומרת: אם לא תעשו ככה וככה, נסגור את המפעל. אם לא תחריגו לנו את זה ואת זה, נפטר מאות עובדים. אם לא תורידו את המס יסף, נעבור לחו"ל. אתה יכול לראות את זה ככה? רציתם התייעלות של 10%, פתאום 30%.

"אולי אנחנו נשמעים מאיימים, אבל אנחנו לא מאיימים. ההחלטות כבר התקבלו לגבי המגנזיום. הן לא תלושות מהמציאות. וגם הוצאנו הודעה לכל הלקוחות שעד 2017 נתמוך מסחרית ונספק כל מה שצריך, גם אם זה אומר לקנות מגנזיום מאחרים. הכול, כדי לתת לוועדה מרחב תמרון וזמן לקבל שכל".

- אז לא הבנתי. אתה אומר שהמפעל גמור, אבוד. ואז אתה אומר: אם תחריגו, לא נסגור. כלומר - זה כן סוג של איום.

"פשוט: המפעל כרגע הולך להיסגר. אלא אם כן ששינסקי תקבל החלטות שמחריגות באופן כזה שיאפשר לנו להפסיד את המינימום ההכרחי".

מימון שותק לרגע. "מה", הוא שואל, "אין זווית נוספת לסיפור? מה, רק כיל היא הרשע הגדול? אז נכון שזה בסדום, אבל אנחנו לא חזות הרשע עלי אדמות. אנחנו לא לקס לות'ור".

- הבעלים דווקא נתפס ככה ועוד איך.

"אבל עופר רק רבע מכיל. 75% זה הציבור"

- מה תעשו?

"נפתח מפעלים במקומות אחרים. מה שיש פה, נשאיר. ים המלח מרוויח? יישאר. אבל לא יתפתח. ואז תקבל תמונה... אני תושב הנגב. אין קטר אחר. לעבוד פה זה לזכות בפיס. עבור אותם כמעט 5,000 עובדים ישירים - זה פיס. סופר תנאים, סופר משכורת".

"תראה, לפתח את בריכה 6 בים המלח לא נותנים לנו. שדה בריר לא נותנים לנו. אז נלך לספרד, בקטלוניה יש רזרבות אשלג אדירות. נלך לאתיופיה, שם אנחנו הולכים לפתוח פרויקט של 1.3 מיליארד דולר. זה הפחד הגדול של המנהלים הישראלים בכיל: המדינה מגרשת אותנו בכוח. בגלל ההתלהמות, בגלל שנאת הטייקונים, בגלל השיח הישראלי הקיצוני. עם כל מה שאומרים על עופר - הוא עדיין המשקיע הכי גדול בישראל. כולם מדברים. כיל עושה.

"עוד דוגמה: עצרנו עכשיו שני פרויקטים מתוכננים: כרייה תת קרקעית של אשלג יבשתי ליד סדום, פרויקט של 400 מיליון דולר, ופרויקט נוסף של 300 מיליון דולר למיצוי טוב יותר של האשלג. אז מי מפסיד? נכון, אנחנו מפסידים, אבל מי נפגע? מאות עובדים שלא יישכרו ומאות קבלנים שלא יעבדו. על כל עובד שאנחנו מעסיקים ישיר - מעסיקים עוד שישה עובדים בהקמות, נסיעה, וכולי. זה קטר. אם אני רוצה להשיג משהו בשיחה הזו, זה שיבינו שאי אפשר לשחוט את התרנגולת שמטילה לך ביצי זהב, ואם כן - תבין את ההשלכות. אני תמה איך הפכנו מתפארת התעשייה הישראלית, היהלום שבכתר העשייה הציונית, למה שהפכנו".

- אתה מזכיר התייעלות ומתייחס לשכר של עובדי דור א'. בוא נדבר על בכירי כיל ועל עשרות המיליונים שהם גורפים בשכר ואופציות, ועל המיליארדים שאתם מחלקים בדיבידנדים. העובדים של דור א' - זו הבעיה שלך?

"בינינו, שכר הבכירים גבוה מאוד, אין ספק. זה לא אני. הלוואי שהייתי כזה, אבל אני לא. סטפן בורגס, ניר גלעד, עליהם מתעצבנים. אבל מחצית משכרו של סטפן זה אופציות שהיום הן לגמרי מחוץ לכסף. גם מה שנשאר זה הרבה, אני לא אומר שלא. אבל כיל היא חברה בינלאומית. היא כבר לא צריכה להימדד במונחים של חברה ישראלית. בספירות האלה של הניהול זה מה שמקובל לשלם".

- התייעלות זה טבעי, אבל להיות פועל בן חמישים שמפוטר ואין לו לאן ללכת, זה גם טבעי? זה הרי נורא ואיום. גדלת באופקים. היום גר בעומר. אתה מכיר את הנגב, מבין מה קורה.

"בטח, זו מכה נוראית. מה אתה חושב, שאני לא מבין? שמע, לנגב יש את היהלום הזה - תן לי רגע - שנקרא כיל. ואתה בשיטתיות כותש אותו. השוק נפל, כיל כבר לא מרוויחה כל-כך הרבה. בשנה האחרונה הייתה לנו צניחה של 50%. התקציב בעייתי ויוקר המחיה קשה מאוד - אנחנו מבינים, מוכנים ועוד איך לשאת בנטל, אבל לא להגזים".

- כמה הייתם מוכנים לשאת בנטל?

"לשלם תמלוגים ומסים כמו המקום הכי גבוה בעולם. אבל 30% יותר מהמקום הכי גבוה? ששינסקי זה הקש ששבר את גב הגמל. כיל צריכה לדאוג לעצמה. ואנחנו נעשה את זה. זה מה שאני אומר. ולגבי התדמית, מתי זה יחזור? ייקח שנים. ההשקעות יצטמצמו, עובדים יתמעטו ויבינו שכיל בחוץ, ואולי אז יגידו: וויי, פעם היה פה...".

- אז עכשיו אתם נגד המדינה, נגד הציבור, נגד הנגב ונגד העובדים שלכם. שיגעון.

"העובדים שלנו נגדנו. זה מוזר. זה פוגע בחברה שלהם. הם קראו לביטול כל ההקלות. ועד המגנזיום זה הוועד הכי נחמד, כי זו חברה רזה ואין להם תרבות כוחנית כמו ועדים אחרים בכיל. הם באמת באים ממקום פגוע. אני מתחבר לזה. כואב לי. על אבי, על אלי, על כולם. אבל כשאתה נדחף לפינה כמו שהמדינה עשתה לנו - מה נעשה? הם מנסרים את הענף שעליו הם יושבים".

- הענף כבר נוסר, ולא הם ניסרו אותו.

"הם מפחדים מההתייעלות ואני מבין אותם, אבל זה בלתי נמנע. זו חובתנו. זה תפקידנו. ואני יודע שנחטוף על זה חזק. בכל מקרה נחטוף".