חבורת חסמב"ה

מי יכריח את ועדת השרים לחקיקה לפתוח את דיוניה לעין הציבורית?

מליאת הכנסת / צילום: אריאל ירוזולימסקי
מליאת הכנסת / צילום: אריאל ירוזולימסקי

במדינה שושוסטן, שאינה דמיונית לגמרי, תלויים החוקים ברצונו הטוב של אדם אחד ויחיד: "שליט המדינה" שבחרו האזרחים. לאותו שליט יש כוח עצום ביד, אבל בחוכמתו הוא אינו מזלזל בחשיבותה של דעת הקהל. לכן הוא מאפשר לאזרחי המדינה להציע לו חוקים: אולי רצונו הטוב ימצא טעם באחת מההצעות. והם אכן שולחים הצעות בהמוניהם.

ברור ששליט המדינה טרוד מכדי לקרוא הצעות של מיליוני אזרחים, ולכן אחת ל-3-4 שנים האזרחים מתבקשים לבחור להם נציגים, שיגישו את הצעות החוק בשמם. בתום הליך ארוך ויקר, רשאים הנציגים המכובדים להטיל את הצעות החוק לתיבה סגורה, שאותה פותח השליט אחת לשבוע. כעבור זמן מה מתקבלת תשובתו הלקונית. על חצי מהחוקים הוא משיב: איני מסכים! על רבע מהם: תומך! לעתים - רעיון נהדר, אציע חוק דומה בעצמי! ולעתים: לא אכפת לי.

מדוע החליט כך? עם מי התייעץ? מי השפיע עליו, איך אפשר לשנות את דעתו? הס מלהעלות שאלות אלה - לשליט אין זמן להסברים ולוויכוחים. עליו לשלוט, לא לקשקש.

אנחנו לא הייתם רוצים לחיות במדינה כזאת, שבה השליט אינו חייב דין-וחשבון לאזרחים שבחרו בו. הרי הדמוקרטיה הישראלית גאה בהפרדת הרשויות, במחויבות השלטון לאזרחים, בשקיפות הליכי החקיקה השייכים לעם, ואשר נעשים בשמו ולמענו.

אולם אותה מדינה, כפי שחלקכם ניחשו, היא ישראל. אותו שליט רב-עוצמה הוא "ועדת השרים לחקיקה" המונה 13 שרים. הוועדה מחליטה מדי שבוע אם הממשלה תומכת או מתנגדת להצעות חוק פרטיות וממשלתיות המוגשות לעיונה.

היות שהמשמעת הקואליציונית כבר תוודא שרוב חברי הכנסת יצביעו לפי החלטת הוועדה, הרי שהחלטה זו חורצת למעשה את גורל הצעת החוק לשבט (דחיית ההצעה בכנסת) או לחסד (התקדמות הליך החקיקה).

דיוני הוועדה (בדומה ל"שליט המדינה") סגורים, לא נרשם בהם פרוטוקול, איננו יודעים מי מ-13 השרים החברים בה הגיע לישיבה, כיצד הצביעו הנוכחים, ומה הסיבה לכך.

ייתכן ששר יחיד טרח לבוא והפיל שורת חוקים - פשוט כי כך החליט. ייתכן שהשרים מיהרו לענייניהם וקיבלו החלטות הרות-גורל ברגע, כששום מורא של ביקורת ציבורית אינו מוטל על צווארם, או שמדובר בשיקולים פוליטיים ושיקולים זרים אחרים.

להרים את מסך החשאיות

מעקב של עמותת "המשמר החברתי בכנסת" חשף כי ועדת השרים לחקיקה מפילה 75% מהצעות החוק של האופוזיציה; היא גורמת לכך שחברי כנסת מהקואליציה ממעטים להגיש חוקים פרטיים; היא בולמת חברי כנסת מסוימים וסיעות מסוימות, ולמעשה אינה מאפשרת לחבר כנסת לשכנע את חבריו לרשות המחוקקת בנחיצות החוק.

הקואליציה הופכת לחותמת-גומי, וגורל החקיקה כולה - גולת הכותרת של המעשה הפרלמנטרי - נקבע באופן מוחלט בוועדה שדיוניה סודיים.

שליטה כה מוחלטת במשאב החקיקה מזמנת הרבה אינטרסים פוליטית. תשכחו מדיון ציבורי דמוקרטי: גורלם של חוקים פרטיים נסגר בדילים קטנים מאחורי דלתיים סגורות, הרחק מהעין הציבורית. אמנם "רק" דיוני הוועדה חסויה לעומת שאר דיוני הכנסת, אך היא מהווה שסתום כה חזק עד שהשקיפות של כל הליך החקיקה נפגעת פגיעה אנושה: כשההחלטה הראשונית באשר לגורלו של חוק היא נסתרת, מה טעם יש בגילוי הליכי החקיקה האחרים?

בשנה האחרונה מובילים ארגוני השקיפות מאבקים לשקיפות ועדת השרים, בשיתוף שרת המשפטים ציפי לבני, שעד כה עלו בתוהו. פשוט כי החתול שומר על השמנת. בתחילה דחתה הוועדה הצעות חוק להחלת השקיפות על עצמה. בהמשך, כשהתברר כי תקנון הממשלה מאפשר כבר כיום, ללא צורך בתיקון חקיקה, החלת שקיפות על דיוני הוועדה: פרסום שמות הנוכחים, אופן הצבעתם, נימוקי ההחלטות וכדומה - סירבה לשכת ראש הממשלה להעלות את הנושא לדיון בממשלה.

מי יכריח את ועדת השרים לחקיקה לפתוח את דיוניה לעין הציבורית? אולי הפעם ישתכנעו השרים כי פיקדון החקיקה לא ניתן להם לבעלות, אלא לנאמנות מטעם הציבור, וכי עליהם לחשוף בפנינו כיצד קיבלו הכרעות מהותיות הנוגעות לחיים של כל אחד מאיתנו?

הדבר בידינו, ועלינו - האזרחים שהם הריבון - להשמיע קול רם וברור התובע את הרמת מסך החשאיות מעל דיוני הוועדה.

■ הכותבת היא מנכ"לית עמותת שקיפות בינלאומית-ישראל.

צרו איתנו קשר *5988