תחליטו: או בנייה או אוטובוסים

מה יקרה כשראשוני המתנחלים יהיו זקנים מכדי לנהוג בעצמם

גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח / צילום: תמונה פרטית
גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח / צילום: תמונה פרטית

מדינת ישראל מתקצבת את התחבורה הציבורית מעבר לקו הירוק בעשרות מיליונים בשנה, גם במיגון האוטובוסים וגם בהוזלת כרטיסי הנסיעה, בשיעור שנע סביב 50% מאלה שבתוך גבולותיה הרשמיים.

למרות ההשקעה האדירה, ובאופן אבסורדי למדי, היא לא פותרת את בעיות התעבורה של המתנחלים ולא מגבירה את ביטחונם האישי. ככל שהבנייה בשטחים מתרחבת והפיזור של הישובים גדל, הרבה יותר מסובך לתת להם מענה תחבורתי הולם ובטוח.

כדי שתחבורה ציבורית תהיה אטרקטיבית, היא צריכה להיות זמינה, תכופה וקצרה. כשאוטובוס מגיע כל שעתיים אולי, נכנס לכל ישוב, ונוסע עשרה ק"מ בארבעים וחמש דקות, אין פלא שמעדיפים לתפוס טרמפים, שהם פתרון זמין, יעיל, ומהיר, למרות שהוא מסוכן. אם מישהו האמין שאחרי הרצח שלושת הנערים בקיץ, ישתנו דפוסי הנסיעה של המתנחלים, הוא טועה. הנערה שנרצחה בתחילת השבוע בצומת בגוש עציון ממנה נחטפו השלושה, ירדה מטרמפ.

כך נוצר מצב אבסורדי שאזרחי ישראל משלמים סכומי עתק על תחבורה מעבר לקו הירוק, שאין בה שימוש, ואין בה שימוש משום שהיא אינה נותנת פיתרון טוב לנסיעות ממקום למקום.

דווקא יש כסף כדי לתגבר את תכיפות האוטובוסים ובכך לצמצם את הצורך בטרמפים. הבעיה היא שצריך לשם כך לשנות את סדרי העדיפות.

איפה הכסף? בחטיבה להתיישבות.

גוף זה שתקציבו הכבד זינק בינואר האחרון פי שישה, עומד היום על 344.8 מיליוני שקלים, לא כולל סכומים מצטברים משנים קודמות. אף אחד לא יודע כמה בדיוק שוכב שם בקופה, כיוון שהנתונים חסויים, אבל מדובר בהרבה מאוד כסף.

עכשיו צריך להחליט במה להשקיע את הכסף. האם בבנייה של עוד ישובים קטנים, מבוזרים, הנמצאים במרחק גדול זה מזה וממרכזי אוכלוסיה דוגמת אריאל, בית"ר ועופרה, דבר שמקשה על מתן מענה תחבורתי הולם לצרכי התושבים, או שמא להשתמש בסכומים אלה כדי לאפשר להם לנוע בביטחון ממקום למקום.

כדאי למתיישבים המתנחלים להביא עוד דבר בחשבון: בעוד כמה שנים, כשהאוכלוסייה שם תזדקן ולא תוכל עוד לנהוג באופן עצמאי ברכב, זקני הישוב שמעבר לקו הירוק יזדקקו לתחבורה הציבורית ביתר שאת. בלעדיה או שהם יחיו בבידוד, או ישהיו תלויים בהסעות של בני משפחתם כדי להתנייד ממקום למקום.

אי טיפול בבעיה ועכשיו, הוא הפקרת המתנחלים הקשישים.

הבחירה בין בנייה לתחבורה ציבורית קשה אידיאולוגית לאנשים שבחרו להתיישב על אדמות במחלוקת, אבל ההכרעה בעיני ברורה: קודם הביטחון האישי ואחר כך יישוב הארץ.

אם כבר הזכרנו את ישוב הארץ, בימים נפיצים כאלה, לא מוכרחים להוכיח את המסירות לאדמת הקודש באמצעות נסיעה בטרמפים, כדי ללמד את שונאינו שלא יצליחו לשבש את השגרה. לצערי, ככה נרצחים אנשים.