"מי יבוא לכאן לשר"פ? אין לנו מגדלי YOO ולא אקירוב"

ד"ר אורנה בלונדהיים וד"ר חן שפירא, מנהלות בתי החולים העמק וכרמל, בראיון מטלטל: "אנחנו בדהרה אל המדרון. החברים הצעירים באוצר לא חוו בכלל מה זו מערכת בריאות, לרובם אין ילדים, וכל מה שמעניין אותם זה לייעל ולייעל"

 ד"ר חן שפירא וד"ר אורנה בלונדהיים / צילום: חגי אהרון
ד"ר חן שפירא וד"ר אורנה בלונדהיים / צילום: חגי אהרון

במבט מן הצד, המבנים החדישים שהתרוממו בשנתיים האחרונות בבית החולים "העמק" בעפולה אינם שונים במיוחד מאלה שנבנו בבתי החולים הגדולים שבמרכז הארץ. ההבדל המרכזי, לפחות בהיבט החזותי, הוא שאין להם שמות. לא סמי עופר, לא תד אריסון וגם לא לב לבייב. לכל בניין כאן יש מספר, וזהו.

בתוך הלובי הצנוע ניצב לוח שמנציח עשרות תורמים שונים ומגוונים, רובם לא מוכרים, על גבי לוחיות זכוכית קטנות. מוחמד אגברייה, האחים עבד לטיף, מוחמד משארקה, איטה הרלינג, פסח גוטקביץ, ארגון י.ע.ל, קרן הלן בדר ועוד. הקרן של אריסון והבנקים לאומי והפועלים תרמו את שלהם וזכו גם הם בחתיכת זכוכית קטנה, בלי פריבילגיות של טייקונים.

"התרומה הכי גדולה שהייתה פה ניתנה לטובת מחלקת השיקום בגובה 10 מיליון דולר, אבל זה מאוד מאוד יוצא דופן, כי עד העשור האחרון התרומות שהיו לנו נעו בין 100 אלף דולר למיליון דולר - לא יותר", אומרת ד"ר אורנה בלונדהיים, מנהלת העמק.

הפגשנו את בלונדהיים יחד עם ד"ר חן שפירא, מנהלת בית החולים כרמל בחיפה, שתיהן הנשים הראשונות והיחידות שמנהלות בתי חולים כלליים בישראל, שתיהן משתייכות לקבוצת שירותי בריאות כללית ושתיהן מביאות את הקול האחר של הפריפריה. הדיבורים על ערבוב בין רפואה ציבורית לרפואה פרטית או סיפורים נוסח "קלאס קליניק" על ניתוחים קוסמטיים בשעות הבוקר של בית חולים ממשלתי מעוררים בהן שילוב של כעס וגיחוך - תגובה די נורמלית במקום שבו הרפואה הפרטית לא ממש קיימת ואילו הרפואה הציבורית חלשה ונאנקת.

- אני מנחש שלא אמצא אצלכן מנהל מחלקה שמשמש במקביל מנהל מרפאה פרטית לאסתטיקה בתוך בית החולים?

בלונדהיים: "מה פתאום מרפאה פרטית? שינהל איזה מרפאה שהוא רוצה בשעות הערב ומחוץ לבית החולים".

- אומרים שיש היום "שעון גמיש" לפי הסכם הרופאים כך שאפשר לדלג בין העיסוקים במשך היום ולהשלים את השעות הציבוריות לפי היקף המשרה.

שפירא: "זה לא נכון. לא לזה התכוון ההסכם ושאף אחד לא יספר סיפורים. ההסכם התכוון למודלים גמישים שמתייחסים לקבוצות של רופאים כמו בחדרי מיון, שם קבוצה באה משש בבוקר עד שתיים בצהריים או מעשר בבוקר עד שש בערב וזו הגמישות שלהם - שלא מדובר בשעות קבועות משמונה עד ארבע. זה לא אומר בשום פנים ואופן שהרופא או מנהל המחלקה יכולים להגיע משמונה עד עשר ואז ללכת לקלאס קליניק לכמה שעות ולחזור שוב בארבע. זה לא קיים ומבחינתי זה נקרא גניבה ממעביד. שלא יסבנו אותך עם שום שם אחר".

בלונדהיים: "יש אפשרות לרדת בהסכמה לחלקיות משרה ולוותר על הניהול, אבל את זה הם לא רוצים - הם רוצים את הכבוד להישאר מנהל מחלקה".

שפירא: "מה שהם באמת רוצים זה את הביטוח, כי כשאתה עובד מעבר לשליש משרה בבית חולים ציבורי, במדינת ישראל, הפוליסה שבית החולים משלם עליך מכסה גם את הפרקטיקה הפרטית".

בלונדהיים: "זו בעיה בעיניי שהמימון של הביטוח נופל למעשה על כל אלה שלא עושים פרקטיקה פרטית, במקום לבצע הפרדה. המערכת הציבורית מסבסדת בעצם את המערכת הפרטית, במקום שזה יהיה הפוך. אין בזה שום היגיון. זה נעשה כך היסטורית, אבל זה פשוט לא הגיוני. הרי משפטן שעובד במערכת הציבורית לא יכול לעבוד במערכת הפרטית. אז פה לא רק שאנחנו מאפשרים להם, אנחנו רוצים לאפשר להם לבצע עבודות פרטיות גם בתוך המערכת הציבורית? זה נראה סביר למישהו שעו"ד בפרקליטות המדינה יקבל לקוחות פרטיים משעות הצהריים? אז איכשהו ברפואה הגבולות הברורים האלה היטשטשו".

- אם נחזור לעניין התרומות, איך זה שכל כך קשה לגייס לבתי החולים שלכן כסף?

בלונדהיים: "יש תורמים שהם אלטרואיסטים ויש תורמים בעילום שם, אבל הרבה פעמים אתה רואה מציאות שבה התורמים רוצים שיראו את התרומה שלהם, ואין ספק שהנראות של תרומה בת"א או בירושלים היא הרבה יותר גדולה".

שפירא: "אף פעם לא קל להביא תרומה, אבל קל יותר במקומות המרכזיים, במקומות שנראים נוצצים. אם אתה מסתובב ברחוב ויצמן בתל אביב ואתה מסתכל על איכילוב, אתה רואה את כמות האנשים שנחשפים למקום הזה והם אלה שמעניינים את התורמים. בכלל, כמו שהסבתות היו אומרות שכסף נמשך לכסף, גם תרומות נמשכות לתרומות. בן אדם תורם למקום שבו מישהו אחר תרם כבר קודם, אף אחד לא רוצה להיות הראשון. ולמה לשים את הכסף פה?".

- כי פריפריה זו ציונות אמיתית, לא? כי האוכלוסייה חלשה יותר ולכן צריכה יותר.

שפירא: "לא נעים כל כך לדבר על זה, אבל רובן המכריע של התרומות באות מהעולם היהודי שיושב בחו"ל, והעולם הזה יותר ימני בדעותיו. גם כשניסיתי להסביר לתורמים שאנחנו שייכים לאוכלוסייה רב תרבותית, שכוללת דרוזים, מוסלמים ונוצרים שמקבלים מאתנו שירות נפלא ומצוינות וקידמה, לא כל כך מהר זכיתי להתלהבות, בלשון המעטה".

- ראיתי באחת המחלקות הפנימיות כאן שלט שמורה על כך שאפילו המחשבים והציוד הרפואי מקורם בתרומה. זה אומר שבלי תרומות בית החולים לא יכול להתקיים?

בלונדהיים: "תן לי להחזיר לך שאלה - מה צריך להיות לדעתך תקציב הפיתוח השנתי של בית חולים עם 537 מיטות אשפוז ו-18 אלף ניתוחים בשנה? תקציב שיאפשר לי להרים פרויקטים קטנים ובינוניים, לשפץ מבנים, להחליף ציוד ישן, לרכוש מחשבים או כיסאות גלגלים. אתה יודע מה התקציב שלי? 4.5 מיליון שקל בשנה. זה הכול. וזה כלום, זה אבסורד. רק היום כתבה לי מנהלת מחלקה שציוד מסוים עוד מעט קורס ואיך זה שעוד לא החלפנו לה. מה עניתי לה? שתקציב הפיתוח קוצץ ואין לנו לתת לה".

שפירא: "עכשיו תאר לך שתקציב הפיתוח שלנו בכרמל עומד על 3 מיליון שקל בסך הכול, כי אנחנו קטנים יותר. ברוך השם שבמדינת ישראל עדיין יש עמותות שונות עם הרבה מאוד ציונות ורגש חם והן עוזרות לנו. שמע, אני מנהלת רפואית טובה, אני רופאה טובה, אני מנהלת מצוין את בית החולים, אבל ההשכלה וההכשרה שלי היא לא ללכת לקושש תרומות - לא".

- במה שונים האנשים שמגיעים לכאן, להעמק ולכרמל, לעומת המטופלים שמגיעים לאיכילוב?

בלונדהיים: "האוכלוסייה פה ענייה יותר, היא פחות משכילה והיא באמת חולה יותר. אנחנו יודעים שיש קשר ישיר בין השכלה, מעמד סוציואקונומי ובריאות, וזה בא לידי ביטוי במגוון צורות. אז יש יותר עישון, יותר השמנת יתר ויותר סוכרת, אבל יש גם אפילו יותר מחלות גנטיות בגלל נישואים של קרובי משפחה למשל.

"אז היום האנשים האלה כבר לא מתים ממחלות תורשתיות כי אנחנו יודעים לטפל בהם, אבל הם עדיין אנשים חולים יותר. כל ההשוואות שמתפרסמות עוסקות בפרמטרים שונים פר 1,000 איש - כמה מיטות ל-1,000 איש או כמה רופאים, אבל אני תמיד אומרת ש-1,000 איש בפריפריה צריכים יותר מ-1,000 איש במרכז. זה גם הצרכים הרפואיים של האוכלוסייה הזו וגם עצם העובדה שמדובר באנשים שתלויים הרבה יותר במערכת הציבורית, אנשים שאין להם פרטי ללכת אליו".

שפירא: "תחשוב שסדר גודל של 30%-40% מהאוכלוסייה שמגיעה אלינו הם בני מיעוטים, ויש לזה השלכות משמעותיות גם בהיבט של הנגישות. גם אם תיקח אישה ממעמד סוציואקונומי מאוד נמוך שגרה ביפו, עדיין היא יכולה להגיע לכל בדיקה רפואית שהיא צריכה במרחק נסיעה קצרה מאוד באוטובוס.

"פה אצלנו כשהגברת מתרשיחא או מכפר מרר צריכה לעבור את הבדיקה הבסיסית ביותר, אז רק אם היא ממשפחה מאוד מתקדמת ייתנו לה לנסוע לבדיקה עם אישה מלווה, אבל לרוב היא תיסע עם גבר מלווה שהוא קרוב משפחה. המשמעות היא שזה בד"כ אדם עובד שצריך להפסיד יום עבודה, ובמצוקה הכלכלית הקיימת אותו מלווה ידחה את הבדיקה של הקוזינה עד שאין ברירה.

"ולדחייה כזו יש השלכות רציניות. הצורך שלנו להנגיש את הרפואה לפריפריה הוא צורך מאוד משמעותי וזה כמובן גם רף טכנולוגי. בדיקת ממוגרפיה למשל עושים כאן בעפולה או בחיפה בתוך בניין, אבל אם אנחנו רוצים שיבצעו יותר בדיקות ממוגרפיה בתרשיחא או בדיר-אל אסד אנחנו צריכים להביא לשם ניידת עם ממוגרפיה. אלה עלויות כלכליות אדירות".

- במשרד האוצר לא מבינים את הצרכים האלה?

שפירא: "החברים הצעירים באוצר הם 'שומרי האוצר' במלוא מובן המילה ואני מאוד מעריכה את תפקידם, אבל כשאתה מסתכל מי הם, אתה רואה דבר נורא מעניין - הם כולם יהודים, מוכשרים ביותר, בגילאים 25-30. לרובם אין עדיין שום בעיות של חינוך ילדים קטנים, הם עוד בגיל שבמקרה הטוב המשפחות שלהם עוד רק בהתהוות.

"אפילו ההורים שלהם צעירים יחסית, אז הם בכלל לא חוו מה זו מערכת בריאות. זה משהו שמבחינתם צריך לייעל ולייעל וכל שאר המילים חסרות האחריות שהם אומרים כי הם מעולם לא היו שם. גם כשהם זקוקים כבר למשהו, הם או הבוסים שלהם, הם רק צריכים להרים טלפון. אז מראש הם לא חווים שום דבר בתור האזרח מהשורה".

- מרגיז אתכן שגורמים בכירים במערכת הבריאות מצהירים מפעם לפעם שבבתי חולים בפריפריה לא צריך מכונים לסרטן, לא צריך מחלקות מיוחדות וגם לא צריך ללמד שם סטודנטים לרפואה כי אנחנו מדינה קטנה ואת כל זה אפשר לעשות במרכז?

בלונדהיים: "אתה יודע שבגלל שאין כאן מכון הקרנות (מכון הסרטן בהעמק נמצא בהקמה, ש.נ), אז חולים שזקוקים לטיפול הזה מקבלים פשוט פחות הקרנות? הם מקבלים פחות כי הם לא יכולים להתמודד עם הנסיעות לחיפה, שבחלק מהמקרים זה כל יום במשך כמה שבועות. מילא ברכב, אבל תחשוב מה קורה כשצריך להחליף שלושה אוטובוסים. אז הם לא מתמידים ונושרים מהטיפול, או שמראש הם מבקשים מהרופא טיפול אלטרנטיבי ופחות יעיל.

"הם אומרים לרופא תנתח אותי בלי לעבור הקרנות כי לא נעמוד בזה. גם ארגון הבריאות העולמי קבע שבית חולים שמשרת אוכלוסייה של 300 אלף איש צריך מכון הקרנות, ואנחנו משרתים 500 אלף איש. אז אתה מבין שמי שיושב בתל אביב ואומר את מה שהוא אומר, פשוט לא אכפת לו. זה מה שעצוב".

שפירא: "אני שומעת את אותם חכמים שטוענים שבתי החולים שלנו בפריפריה לא צריכים ללמד ובכלל לא צריכים לעשות בהם התמחות. יש לי רק שאלה קטנה: מי הם רוצים שיטפל בחולים? אנחנו אמורים להביא פיליפינים?".

בלונדהיים: "יש מחלקות שאף פעם לא ביקשתי לפתוח כאן ואני גם לא חושבת שאבקש בעתיד, כמו מחלקה לניתוחי לב. אין צורך בעוד מחלקה כזו בישראל, אין תור לניתוחי לב כי רוב הבעיות נפתרות בצנתורים ואני לא צריכה את זה בשביל הפרסטיז'ה".

- למה לא להכניס שר"פ בעצם? 2.6 מיליארד שקל מביטוחי הבריאות הולכים היום רק לבתי החולים הפרטיים - הנה לכן מקור לא רק לתקציבי פיתוח, לא?

שפירא: "מי אתה רוצה שיבוא פה לשר"פ, הדרוזי, הצ'רקסי, מי? אין לנו כאן מגדלי YOO ולא אקירוב, זה לא סביר. חוץ מזה שוכחים שהמדינה שלנו חוקקה חוק ביטוח בריאות ממלכתי שהוגדרו בו מקורות תקציביים ופרמטרים לתקצוב, רק שהמדינה לא מתאימה את המקורות האלה. מה שעושים היום זה לשחק במספרים, זה להעביר את אותו כסף פעם מפה ופעם משם.

"אם הגענו היום להוצאה פרטית בשיעור של 43%, 'אאוט אוף פוקט מאני', זה לא נורמלי. זה פשוט לא נורמלי. זה אומר שהכול מילים וקשקושים שמספרים לך על תוספת של מיליארד שקל ואנחנו נמצאים בדהרה אדירה במדרון. אמרתי את זה בזמן שביתת הרופאים ואני אומרת את זה גם היום - אנחנו האזרחים צריכים להפנים שזה בידיים שלנו, שאנחנו גוזרים את גורלנו ושבהיעדר שינוי אנחנו מקבלים בריאות ברמה לא נאותה בדיוק כמו בנוגע לחינוך".

- לא מדגדג לכן להתקדם ולנהל בית חולים גדול, ספינת דגל כמו איכילוב? פרופ' ברבש עוד מעט פורש.

שפירא: "ספינת דגל? מי קובע מה זו ספינת דגל? קידום בעיניי זה לנהל ארגון גדול כמו שירותי בריאות כללית, זו ספינת דגל. ארגון ששינה את הבריאות של אזרחי ישראל, שהקים בתי חולים ומרפאות גם בפינות הכי רחוקות בישראל בלי לעשות שיקולים כלכליים כמו שקופות אחרות עשו. הגיע הזמן שיתחילו להסתכל על תכנים אמיתיים של איכות ולא רק על מי שמייצר הרבה יחסי ציבור. מה יש לי לחפש באיכילוב חוץ מלהיות קרובה יותר לשופינג?".

בלונדהיים: "הציעו לי בעבר לנהל את סורוקה וגם את הדסה, אבל אמרתי לא מתוך תחושת השליחות שהביאה אותי לפה. אני אוהבת את התחושה הזו ואת החיבור לשטח והמשימה שלי לא נגמרה מבחינתי. חוץ מזה, לא כל מה שנוצץ מבחוץ באמת טוב מבפנים".

מרכז מול פריפריה: 3 שנים לקרב הגדול

"מרד המתמחים" שפרץ בקיץ 2011 נתפס כהמשך ישיר למחאה החברתית של אותם ימים וכביטוי לייאוש מצד הרופאים הצעירים שמבקשים לעבוד מעט פחות ולהרוויח הרבה יותר. במידה רבה היה זה פרץ אותנטי, אולם באותה מידה הייתה גם יד מכוונת מלמעלה, מקרב הרופאים הבכירים ומנהלי בתי החולים ממרכז הארץ, שזעמו על כך שההסכם החדש כולל תוספות שכר ומענקים חסרי תקדים לרופאים בפריפריה, לעומת תוספות צנועות יותר במרכז. בזמן שראשי איכילוב ושיבא נשמעו היטב באותה עת, תוך שהם תוקפים חזיתית את יו"ר ההסתדרות הרפואית ד"ר ליאוניד אידלמן, קולם של בלונדהיים ושפירא לא ממש נשמע.

- איפה הייתן ב-2011? למה לא התייצבתן לצד אידלמן?

בלונדהיים: "אני הייתי היחידה ששמה את הגבולות כשפרץ המרד הזה והחלו ההתפטרויות של המתמחים. אני אומרת את זה באחריות מלאה וקוממתי עליי אז את כל החברים הצבועים מהמרכז. אמרתי דבר נורא פשוט - אנחנו כרופאים מובילי דרך ודעה ויש לנו אחריות חברתית, אבל אנחנו לא פורעי חוק. וברגע שנחתם ההסכם, ולא חשובה דעתי האישית, אף אחד לא יפר אותו ולא תהיה פה אנרכיה.

"לכן כשאצלי בבית החולים לא הופיעו לעבודה ארבעה רופאים, סגרתי להם את כל ההרשאות במחשב והם קיבלו מכתבי פיטורים. ואתה יודע מה? זה עשה סדר במערכת. אני חייבת להגיד שאת סעיף שעון הנוכחות לא אהבתי, אני חושבת שחסרונותיו של השעון גדולים מיתרונותיו, אבל מנגד ההסכם הזה הביא הישגים אדירים לפריפריה.

"התוספות והמענקים אפשרו לנו להביא לכאן רופאים מוכשרים וזו הייתה בעיניי החלטה מאוד אמיצה מצד ההסתדרות הרפואית, כי זה מאוד לא טריוויאלי לשבת שם במרכז הארץ ולהילחם בכל האריות שיצאו נגד ההסכם הזה. זה היה מאוד לא פופולרי וחלק מאנשי הארגון שילמו על כך בקריירה שלהם".

- מה המדינה צריכה לעשות כדי לחזק אתכן ואת בתי החולים שלכן?

שפירא: "החוזקה של כל שרשרת היא בין החוליה הקרובה לרחוקה. אם רוצים שהשרשרת הזו של בריאות, של חינוך, של תשתיות במדינת ישראל תהיה חזקה, חייבים להקדיש משאבים אמתיים בקצוות. וצריך לזכור שיש חיים מעבר לת"א ולסביבה שלה. יש פה אוכלוסייה נהדרת שמגיע לה לקבל את הכול, לא פחות מאשר במרכז".