האוצר דורש לקצץ הפנסיה התקציבית באוניברסיטה העברית

משרד האוצר דורש מהאוניברסיטה העברית להעביר את ניהול הפנסיה התקציבית של גמלאי ופעילי האוניברסיטה לקרן חיצונית, ובמקביל להרע את תנאי הפנסיה התקציבית - כך נודע ל"גלובס". המשמעות של הרעת התנאים היא למעשה "תספורת" למקבלי הפנסיה התקציבית, אלו שכבר יצאו לגמלאות ואלו שממשיכים לעבוד במוסד האקדמי. לדרישת האוצר עשויה להיות משמעות מרחיקת לכת, משום שזו הפעם הראשונה שהאוצר דורש ממוסד ציבורי כלשהו לקצץ בתנאי הפנסיה התקציבית על רקע העלויות הכבדות שלה. לדרישה כזו, אם תצא לפועל, יהיו גם השלכות משפטיות כיוון שמדובר בהסכמי שכר ופנסיה שהאוצר מבקש למעשה לפתוח.

משרד האוצר מסר בתגובה כי "המשרד בוחן את נושא הפנסיה התקציבית והחבות האקטוארית והשלכותיה על כל האוניברסיטאות, לרבות האוניברסיטה העברית תוך בחינת חלופות שונות לטיפול בנושא".

מהאוניברסיטה העברית נמסר בתגובה כי "האוניברסיטה העברית מעוניינת לקדם פתרון בנושא הפנסיה התקציבית. לא קיבלנו שום בקשה ממשרד האוצר להוציא את ניהול הפנסיה התקציבית לקרן חיצונית ולהרע בתנאים".

כזכור, בסוף השבוע האחרון חשף תחקיר "גלובס" את מצבה הפיננסי העגום של האוניברסיטה העברית, שנמצאת בפועל בפשיטת רגל וזקוקה לתמיכה הולכת וגדלה מתקציב ההשכלה הגבוהה שיעמוד על 9.5 מיליארד שקל בשנת 2015. דוח אקטואר שהוכן לפני כשנה העריך את ההתחייבויות לפנסיה תקציבית באוניברסיטה בכ-12.6 מיליארד שקל, ואילו התשלומים השנתיים לפנסיה תקציבית עומדים על לפחות כ-600 מיליון שקל בשנה - קרוב לשליש מתקציב האוניברסיטה העומד על כ-2 מיליארד שקל. עובדי האוניברסיטה נהנו בנוסף על הפנסיה התקציבית משורה של תנאים חריגים כמו "מענקי שנים עודפות" (מעבר ל-30 שנות שירות באוניברסיטה), פרישה מוקדמת בגיל 60 ומענק פיטורים (חצי משכורת בגין כל שנת שירות). בנוסף, תנאי הפנסיה התקציבית היו חריגים מאוד בהשוואה לתנאי הפנסיה במגזר הציבורי: אחרי 10 שנות עבודה בלבד הזכאים לפנסיה תקציבית באוניברסיטה צברו 35% משכרם האחרון לפנסיה (3.5% מדי שנה), יחס שמרבית השכירים במשק מגיעים אליו בקושי אחרי 30 שנות עבודה. המדרג של הפנסיה התקציבית אמנם יורד אחר כך ל-1% מדי שנה ל-5 השנים הבאות, ועולה שוב ל-2% ב-15 השנים הנותרות עד לתקרה המקובלת של 70% מהשכר האחרון.

על בסיס התנאים הללו, בכירי האוניברסיטה נהנו עם פרישתם מחבילת פנסיה תקציבית המוערכת בכ-8-10 מיליון שקל, ומרביתם המשיכו לעבוד בדרך כלל במכללות או בעבודות ייעוץ שונות.

כאמור, מרבית תקציבה של האוניברסיטה העברית מגיע מכספי ציבור, כ-1.4 מיליארד שקל, המהווים כ-71% מסך התקציב של האוניברסיטה. השאר מתקבל משכר הלימוד של הסטודנטים ומתרומות. חלוקת העוגה התקציבית של הות"ת, הוועדה לתכנון לתקצוב במועצה להשכלה גבוהה, חושפת למעשה כיצד מסבסד הציבור את תשלומי הפנסיה הענקיים באוניברסיטה. הות"ת העביר בשנה שעברה כ-293 מיליון שקל לאוניברסיטה בסעיף הכללי "השתתפות בתוכניות הבראה והתייעלות באוניברסיטאות", פי 2 ויותר מאוניברסיטת ת"א והטכניון, כשבפועל האוניברסיטה לא ממש הבריאה ולא ממש התייעלה. אבל הדבר המדהים ביותר הוא תקצוב האוניברסיטאות פר תלמיד במדעי הרוח, למשל (ראו טבלה). בעוד שהאוניברסיטאות מקבלות השתתפות מתקציב ההשכלה הגבוהה של קרוב ל-33 אלף שקל פר תלמיד במדעי הרוח, המכללות המתוקצבות מקבלות כ-24 אלף שקל בממוצע, עוד דרך שלמעשה "מסבסדת" את תשלומי הפנסיה הגבוהים באוניברסיטאות.

תשלומי הפנסיה התקציבית אינם נחלתה הבלעדית של האוניברסיטה העברית, אלא גם של אוניברסיטת ת"א והטכניון, אם כי הבעיה שם פחות חמורה. הן אוניברסיטת ת"א והן הטכניון מוציאות מדי שנה על פנסיה תקציבית כ-250 מיליון שקל, ובסה"כ ההתחייבויות האקטואריות של שלוש האוניברסיטאות הגדולות לפנסיה תקציבית מוערכות בכ-25-30 מיליארד שקל.

כפי שהסברנו שוב ושוב בעבר ב"גלובס", הפנסיה התקציבית של עובדי המדינה, מערכת הביטחון והגופים הנתמכים על ידי המדינה עברה מן העולם באופן סופי במהלך 2002. אז עברה המדינה לפנסיה צוברת, אבל מי שנכנס לשירות המדינה לפני 2002 זכה להגנה יוצאת דופן. בניגוד לפנסיה צוברת, העובדים אינם מפרישים דבר לחיסכון, והחיסכון הפנסיוני כל כולו נופל על המעביד, כלומר מדינת ישראל, ובפועל - משלם המסים הישראלי.

בעוד שהפנסיה של עובד-חוסך "רגיל" מורכבת מממוצע השכר שלו לאורך שנים וכוללת כמובן גם דמי ניהול נדיבים למנהלי החיסכון הפנסיוני, הפנסיה של המיוחסים - אלה שזכו לפנסיה תקציבית (בדרך כלל צבירה של 2% מהמשכורת לכל שנת עבודה) - נקבעת על בסיס השכר האחרון של העובד טרם פרישתו (בין אם הגיע לגיל פרישה רשמי ובין אם יצא לפרישה מוקדמת), ללא דמי ניהול כלל. האופן הזה של חישוב הפנסיה מסביר תופעה נפוצה מאוד במשרדים הממשלתיים ובמוסדות הנתמכים על ידי המדינה - הוספת דרגה או שתיים, המקפיצה את השכר לפני גיל הפרישה וכמובן מקפיצה בהתאם את הגמלה לקראת פרישת העובדים לפנסיה.

עובדי המגזר הציבורי שנכנסו אליו לפני שנת 2002, אלו שעבדו 35 שנה בשירות המדינה (לא כולל צבא, משטרה ויחידות מיוחדות שעובדיהם יכולים לצאת לפנסיה בגיל צעיר יותר), משיגים פנסיה השווה ל-70% מהשכר האחרון ("יחס התחלופה"), בעוד שרוב השכירים במשק משיגים יחס תחלופה של 50% במקרה הטוב, ו-40% או 30% ואף פחות במקרים הנפוצים יותר.

יתר על כן, מקבלי הפנסיה התקציבית אינם תלויים כלל בעדכונים בפנסיה הצוברת המפחיתים את הגמלה החודשית בגלל התארכות תוחלת החיים. זה אולי נושא שנדחק לפינה אך חשוב להסבירו: חישוב הגמלה החודשית בפנסיה צוברת מתבצע בעזרת לוחות תמותה המעריכים את מספר החודשים הצפויים לחייו של החוסך בהגיעו לגיל הפרישה (בעגה הפנסיונית מכנים זאת "מקדם המרה").

באופן גס, החיסכון שנצבר לאורך שנות העבודה מחולק למקדם ההמרה, ועל בסיס החישוב הזה משולמת הקצבה הפנסיונית החודשית. כמובן, שככל שתוחלת החיים הממוצעת עולה, כך גם מקדם ההמרה קופץ והקצבה החודשית, בהתאם, קטנה. מדובר בנתון משמעותי מאוד: אם בשנות ה-80'-90' מקדם ההמרה עמד על כ-140-150, היום עומד מקדם ההמרה על יותר מ-200-210, כך שהפנסיה החודשית של רוב החוסכים הולכת ומצטמצמת עם השנים (למעט בחלק מהפוליסות הישנות שקיבעו את מקדם ההמרה). הבעיה הזאת אינה קיימת כלל בפנסיה התקציבית כיוון שהגמלה החודשית מבוססת על השכר האחרון ואינה תלויה כלל במקדמי המרה, מה שממחיש עוד יותר את האפליה בין מעושרי הפנסיה התקציבית לשאר החוסכים בפנסיה.

על פי הדוח האחרון של החשכ"לית, ההתחייבויות הכוללות של המדינה לפנסיה תקציבית עומדות על כ-668 מיליארד שקל, הן לגמלאים והן לעובדים פעילים, והסכום הזה אינו כולל גופים שאינם מתוקצבים ישירות כמו האוניברסיטאות, חברות ממשלתיות והעיריות, למשל. כרגע משלמת המדינה כ-19-20 מיליארד שקל לפנסיה תקציבית, אחד מסעיפי ההוצאה המשמעותיים ביותר בתקציב. הסכום הזה ילך ויגדל עד לכ-26 מיליארד שקל בשנת 2034, ורק אז יתחיל לרדת. 51% מההתחייבות לגמלאים בפנסיה תקציבית היא של מערכת הביטחון, 22% של גמלאי הוראה, 15% של גמלאי מדינה ו-11% של שוטרים וסוהרים.

 ההתחייבויות לפנסיה תקציבית באוניברסיטאות

 הפנסיה התקציבית באוניברסיטה העברית

 פשיטת הרגל של האוניברסיטה העברית - גזיר