נציב התלונות על שופטים: התלונה נגד השופט זרנקין מוצדקת

המדובר בתיק בו דחה השופט עדי זרנקין תביעת פיצויים ורשלנות שהוגשה, בין היתר, נגד משרד החינוך על-ידי משפחתה של קרן לין-מגן, מורה לאנגלית, שלטענת משפחתה נפטרה מדום לב עקב אירוע שהתרחש בבית-הספר "הדסים", המפוקח על-ידי משרד החינוך.

לאחר שנדחתה תביעתו בידי השופט זרנקין הגיש האלמן, בני מגן, תלונה לנציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר ריבלין, שבה טען כי בכך שזרנקין דן בתביעה אך לא חשף את עובדת היותה של רעייתו מפקחת במשרד החינוך, הוא פעל בניגוד עניינים.

מגן הוסיף וטען כי אם הוא היה יודע שרעייתו של השופט היא עובדת משרד החינוך בזמן ניהול התביעה נגד המשרד, הוא היה מבקש את פסילת השופט.

בהחלטתו קבע הנציב ריבלין כי "אי-גילוי העובדה שגברת זרנקין הייתה מועסקת בפיקוח במשרד החינוך לצדדים מעורר חשש לפגיעה במראית פני הצדק מנקודת המבט הכללית של הציבור".

לפיכך, קבע ריבלין, "על השופט זרנקין היה לידע את הצדדים בפתח המשפט אודות העסקתה של רעייתו במשרד החינוך, ולאפשר להם בכך להביע את עמדתם באשר להמשך ניהול המשפט על-ידו, ובכלל זה לשקול הגשת בקשת פסלות".

ריבלין ציין כי "חובת הגילוי חלה על זרנקין גם אם מבחינתו לא הייתה מניעה כלשהי מלשבת בדין".

בהתייחסו להיבט העקרוני של הסיטואציה, כתב נציב התלונות על שופטים כי "ספק המתעורר בלבו של השופט אם התקיימו נסיבות המחייבות גילוי (לצדדים המופיעים בפניו), חייב לפעול לטובת הגילוי".

עם זאת, הנציב דחה את הטענה כי הוכח שזרנקין הושפע בהחלטותיו בתיק מיחסי העבודה שבין רעייתו למשרד החינוך. הנציב הדגיש כי אי-הגילוי מצדו של השופט זרנקין לצדדים על עובדת עבודתה של רעייתו כמפקחת במשרד החינוך, לא אומר שזרנקין אכן הושפע מכך בעת שדן בתיק.

"כל שהנני קובע הוא שבנסיבות המקרה חלה חובה על השופט זרנקין לגלות לצדדים, כאמור, כי רעייתו עבדה כמפקחת במשרד החינוך, אך בין מסקנה זו לבין עמדת המתלונן - לפיה השופט זרנקין לא יכול היה לדון בתיק - אין דבר וחצי דבר", ציין ריבלין. "לא הונח בסיס להשערתו של המתלונן בדבר חוסר אובייקטיביות מצד זרנקין במהלך המשפט, או באשר לטענה כי פסק הדין הושפע מכך שרעייתו של זרנקין הועסקה במשרד החינוך".

ריבלין הוסיף וכתב כי מסקנתו בדבר חובת הגילוי הייתה שונה לו הועסקה גברת זרנקין כמורה מן המניין ולא כמפקחת, "שאז הקשר בינה לבין התביעה רופס ואינו מטיל חובת גילוי על השופט".

אוטם בשריר הלב

תחילת הפרשה ביום שישי, 17 בפברואר 2006. בעת שהמורה לאנגלית, לין-מגן ז"ל, פיקחה על ביצוע מבחן באנגלית בכיתה בבית-הספר "הדסים" (כפר הנוער "הדסים"), החל להיתמר עשן סמיך בסמוך לכיתה שלווה בריח שריפה. בהמשך התברר כי מקור העשן היה מעשה קונדס של תלמיד, שהצית אשלגן.

לין-מגן נבהלה מהאירוע והייתה נסערת בגינו, אך היא פעלה כפי שניתן היה לצפות ממורה אחראית - האיצה בתלמידים לצאת מיד מהכיתה ווידאה שאכן כולם יוצאים. היא אף פילסה דרכה מבעד לעשן כדי לחפש מטפה כיבוי, שככל הנראה לא היה במקום.

האירוע ארך מספר דקות, ולאחריו השתתפה מגן בישיבת מורים כדי לדון באירוע. ביום המחרת, בעת שעבדה בגינת ביתה, חשה לין-מגן כאבים חזקים בחזה. היא הובהלה לבית-החולים, שם אושפזה במחלקה לטיפול נמרץ לב. למרבה הצער, מאמצי הרופאים להצילה נכשלו, וכעבור 8 ימי אשפוז היא נפטרה מאי-ספיקת לב בשל אוטם בשריר הלב שממנו סבלה. לין-מגן הותירה אחריה אלמן ו-4 יתומים, בהם בת אוטיסטית.

ב-2007 הגישה משפחתה של המורה המנוחה למחוזי בחיפה תביעת פיצויים נגד 10 נתבעים, ובראשם מדינת ישראל - משרד החינוך, בית-הספר "ויצ"ו הדסים", מנהלת בית-הספר, רשויות מקומיות וגורמים נוספים.

בתביעה נטען כי קיים קשר סיבתי בין האירוע בבית-הספר לבין מותה של לין-מגן. לדברי התובעים, בשל ההפקרות ששררה בבית-הספר ורשלנות הנתבעים התרחש אירוע פצצת האשלגן, שהביא בסופו של דבר למותה של לין-מגן.

אחריות המדינה

בפברואר 2014 דחה זרנקין את התביעה נגד כלל הנתבעים. בפסק דין מקיף ומנומק קבע השופט כי לא נמצא קשר סיבתי בין האירוע בבית-הספר לבין אוטם שריר הלב, ממנו מתה המורה.

"אף שהאירוע היה בלתי רגיל, שהמנוחה לא הייתה מורגלת בו ושגרם אצלה להתרחשות ואף לחרדה מסוימת - עדיין אין מדובר באירוע בעל עצימות כה גבוהה, כפי שתיארו התובעים", נקבע.

השופט זרנקין העריך כי אוטם שריר הלב התרחש על רקע טרשת עורקים ממנה סבלה המורה עוד לפני 2001.

עוד פסק זרנקין כי לא הוכח הציר המרכזי עליו בוססה התביעה, לפיו בבית-הספר שררה הפקרות רבתי בנושא הביטחון האישי של השוהים בו בשל התנהגות עבריינית ופרועה של התלמידים.

כמו כן קבע זרנקין כי כלל לא היה מקום להגיש תביעה נגד המדינה ומשרד החינוך. "המדינה איננה הבעלים של בית-הספר 'הדסים' ואף איננה מפעילה אותו ואיננה מנהלת אותו, והיא אף איננה מעסיקה את המורים בבית-הספר ואת עובדי המינהלה בו, ולמעשה זיקתה לבית-הספר היא זיקת הפיקוח שהיא מקיימת על בתי-ספר שאינם בבעלותה", הסביר השופט. "פיקוח כזה הינו על-פי טיבו פיקוח-על, שעניינו קידום מדיניות משרד החינוך, פיקוח על תוכניות לימודים וכיוצ"ב - אך איננו פיקוח על ההתנהלות היומיומית של בית-הספר, וזו נמצאת, מדרך הטבע, באחריות של בית-הספר ושל בעלי התפקיד בו".

לדברי השופט, "אפילו אם ניתן היה למצוא רשלנות כלשהי במעשי בית-הספר, ההנחה על-פיה אחריות משרד החינוך תשתרע על כל מעשה רשלנות של בתי-הספר הנתונים לפיקוחו הכללית - הינה בעייתית מאוד".

ניגוד עניינים

האלמן של המורה המנוחה לא השלים עם הפסיקה ועירער לעליון, בטענה כי פסק דינו של השופט זרנקין מוטעה מיסודו ואינו מתיישב עם ההלכות המשפטיות.

בנוסף הגיש האלמן, באמצעות עו"ד ענת גינזבורג, תלונה נגד השופט זרנקין לנציב ריבלין, בה טען כי באוגוסט האחרון נדהם לשמוע כי "רעייתו של השופט, רות זרנקין, הייתה בתקופה הרלבנטית לתביעה מפקחת לחינוך מיוחד במשרד החינוך על בתי-ספר בהרצליה ובבת-ים, דהיינו הועסקה וקיבלה משכורת ממשרד החינוך".

לטענת האלמן, מדובר בעובדה מהותית שהייתה לה "השפעה של ממש על האובייקטיביות של השופט זרנקין, שפטר את משרד החינוך מאכיפה ופיקוח בכל הקשור לחובות הבטיחות בבתי-הספר, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה".

לדברי מגן, אם הוא היה יודע כי רעייתו של זרנקין עובדת במשרד החינוך, הוא היה מבקש לפסול אותו מלדון בתיק. "בנסיבות העניין פעל השופט זרנקין בניגוד עניינים, שעה שהיה עליו לפסול את עצמו ו/או להימנע מלשבת בדין בתיק", מסכם האלמן.

בתגובה לתלונה, טען השופט זרנקין כי אין בה שמץ של ממש, וכי מדובר "בניסיון ציני לנגח אותו על רקע תסכולו של המתלונן מדחיית תביעתו".

לדבריו, "יותר מכל מעידה התלונה נגדי על הקלות הבלתי נסבלת שבה עורכי דין נוהגים בהגשת תלונה נגד שופט מכהן".

זרנקין הוסיף כי ההנחה העומדת ביסוד התלונה היא שכיוון שאחד הנתבעים היה משרד החינוך, והואיל ואשתו הייתה עובדת משרד החינוך, "כי אז היה לי או לאשתי עניין כספי או אישי ממשי בהליך ובתוצאותיו, ולכן הייתה מניעה מצדי לשבת בדין".

לטענת זרנקין, "פרופוזיציה זו הינה מופרכת מיסודה. רעייתי פרשה מעבודתה כשנה לפני מתן פסק הדין, ולא היה שום קשר, ולו הקל שבקלים, בין תפקידה במשרד החינוך לבין האירוע בתביעה".

זרנקין גם השווה את המקרה הנדון לתיקים שבהם הוא דן בתביעות נגד בנקים או חברת החשמל. זרנקין ציין כי הוא דן בתביעות אלה, למרות שהוא ובני משפחתו מנהלים חשבונות בבנקים ולמרות שהוא לקוח של חברת החשמל.

הנציב ריבלין דחה את ההשוואה וציין כי אין דמיון בין דוגמאות אלה לנסיבות המקרה הנדון, בו שאלת הפיקוח של משרד החינוך נדונה במשפט.

נוכח כל האמור, ריבלין מצא את התלונה נגד זרנקין כמוצדקת.