דמוקרטים מול רפובליקנים

מילה טובה. יאיר לפיד נפל כפרי בשל בידינו העיתונאים הצקצקנים, השנונים, הציניקנים והמקמצים במילים טובות. היה לו כל מה שצריך כדי להפוך אצלנו מושא ללעג ולבוז: הבלורית המרוחה בג'ל, העבודה כפרזנטור של בנק הפועלים, הטורים מלאי הקיטש במוסף "7 ימים", התמונות עם הסיגר, היהירות של הנסיך, ההתנשאות של אבא טומי, תעודת הבגרות שמעולם לא קיבל. גם אתמול קשה היה להתאפק נוכח הנאום "אתה מנותק" של לפיד, שנשמע כמו עוד אחד ממופעי השירה שנהג לעשות בצוותא, הפעם בלי רמי קלינשטיין לצדו. אבל צריך לומר היום גם באומץ: האיש בא עם כוונות טובות, שגם השתקפו בתוכניות ובמספרים בתקציב ל-2015, אותו תקציב שנתניהו העדיף לגנוז וללכת לבחירות. יותר לבריאות, יותר לחינוך, יותר לרווחה. נכון, אלה כולם התיקים של "יש עתיד", אבל הוא זה שבחר את התיקים האלה. לפיד לא הביא לתקציב הזה לא את שבדיה ולא את דנמרק, אבל גם לא את אנגליה של תאצ'ר, מושא הערצתו של נתניהו. זה לא אומר שלפיד צריך להיות ראש ממשלה מחר, קצת צניעות וסבלנות לא הייתה מזיקה לו, אבל הוא כן ראוי למילה טובה ולמקום מרכזי בציר שיהיה אלטרנטיבה. הוא בא לעבוד בזמן שנתניהו עובד על כולם בעיניים. זו לא סיסמת בחירות, זו עובדה שהתקשורת והציבור יצטרכו לעכל בדרך אל הקלפי.

בא לברך. גם למשה כחלון יש כוונות טובות. גם לכל מי שיחבור אליו, אין ספק. אדי ההצלחה של רפורמת הסלולר, הילדות בגבעת אולגה והחיוך העניו, נטול הזיוף של נתניהו והזחיחות של לפיד, יביאו לו חופן מנדטים בבחירות הקרובות. הבעיה היא שכחלון עלול להחליש את אלה שצריך לחזק, ובדרך להחליש את המערכת השלטונית כולה. עוד מפלגה בינונית, עוד אגו סביב שולחן הממשלה, עוד כיפופי ידיים ועוד הליכה לבחירות. הפוליטיקה תנצח, הציבור יפסיד.

מסיבת התה של נתניהו. לפני הבחירות הקודמות כתבתי כאן שהציבור הישראלי חייב להתכנס לכדי חלוקה דומה לזו של האמריקאים - בין דמוקרטים לרפובליקנים, ליברלים מול שמרנים. הבוחר הישראלי יצטרך להפנים שאת גבולות הגזרה בינינו לבין הפלסטינים הוא לא ישרטט בקלפי, כתבתי אז, ובסופו של דבר יהיו אלה אותן מפות של שרון, של ברק, של אולמרט וגם של נתניהו. הקווים יהיו אותם קווים, הוויתורים יהיו אותם ויתורים. בשנתיים שחלפו הצורך הזה להתכנס לשני גושים רק התחזק והתחדד, להוציא שינוי קטן: היום ברור שנתניהו לא מוכן להציג שום מפות, רק כאוס מדיני וחוסר תקווה. הוא לא סתם בצד השמרני של המפה, הוא חלק מ"מסיבת התה", האגף האולטרה-שמרני שאת קולו לא היסס להשמיע הספונסר שלו, שלדון אדלסון, כשרמז שאין צורך בדמוקרטיה בישראל. כן, חברים וחברות, הבחירות הקרובות הן בין דמוקרטים לרפובליקנים שמרנים. ככה צריך להסתכל על זה וככה צריך להיערך לזה. בשביל זה צריך רשימה אחת, אלטרנטיבה אחת, מול האלטרנטיבה האחרת. כל דרך אחרת תנציח את מסיבת התה של אדלסון ונתניהו.

עניין של דוגמה. שוב המעסיקים הפרטיים הקדימו את המדינה והסכימו להעלאת שכר המינימום בזמן שבממשלה מגמגמים ועסוקים בספינים. גם החלטת הממשלה לאמץ את ההסכם לשילוב בעלי מוגבלויות בשוק העבודה הגיעה הרבה אחרי הסיכום בין המעסיקים להסתדרות ורק לאחר איום בשביתה. פעם אחר פעם המדינה נגררת בענייני רווחה ועבודה, במקום להוביל ולשמש דוגמה וסמן ימני לסקטור העסקי. על ההסכם הנוכחי חתום לא רק ניסנקורן, שהביא העלאה משמעותית וגבוהה יותר מזו של קודמו עופר עיני, אלא גם מנהיג המעסיקים צביקה אורן - זה שכתבתי עליו כאן לפני שבועיים עם הבית ברמת אביב והוולבו החדשה. אז הנה, אפשר לנהוג בוולבו ולהיות מחובר למציאות. תלמדו מצביקה, חברים.