אם לפדן היו קוראים תשובה

על טרכטנברג, סל התרופות והאיש שגלאון לא תאמר עליו מילה רעה

עמרי פדן / צלם: תמר מצפי
עמרי פדן / צלם: תמר מצפי

בעידן הפרזנטורים. ההודעה של יצחק הרצוג וציפי לבני לפיה פרופ' מנואל טרכטנברג הוא מועמדם של השניים לתפקיד שר האוצר מבורכת לא רק בגלל המעלות של האיש ותפיסת עולמו המאוזנת, אלא בעיקר בגלל האפקט האפשרי שלה במפלגות אחרות: יתכבדו נא בנימין נתניהו, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד ומשה כחלון, ויודיעו את מי הם מציבים מול הפרופסור של העבודה.

באותה הזדמנות, לא יזיק שיספרו לנו מיהו שר הבריאות המועדף עליהם, מי יוביל את החינוך, מי יישב ברווחה ומי בתשתיות. דווקא בעידן פוליטיקת הפרזנטורים השולטת כאן מאז ראשית שנות ה-90, ניכר שהציבור צמא לדעת מי האנשים שינהלו את החיים שלהם כשהג'ינגלים יסתיימו.

סדר עדיפות. אחת ההמלצות היחידות (אך חשובות) של ועדת טרכטנברג שאומצו על ידי הממשלה הביאה לכך שגם ילדים בני 3 יוכלו להשתלב בגן ציבורי, ובכך לחסוך כסף רב להורים (המלצה קריטית אחרת, לסבסוד מלא של הצהרונים בוטלה על ידי לפיד). הבעיה היא, כמו במקרים רבים, שהכוונה הייתה נפלאה אבל היישום קטסטרופלי. משרד החינוך לא התאים את תקני כוח האדם והתקצוב שלהם לצרכים הייחודיים של בני השלוש וכך נותרו "הגנים של טרכטנברג" עם 35 ילדים, גננת וסייעת אחת.

החלמאות וההפקרות הזו הותירה לא רק את הילדים וההורים במצוקה, אלא גם את הרשויות המקומיות שנאלצו לספוג את הזעם הציבורי. רשויות עם סדר עדיפות נכון ואחריות מוסרית (ולא בהכרח עם כסף בקופה) אישרו סייעת נוספת עד סוף השנה, אבל רוב הרשויות, ובהן רשויות עשירות כמו ת"א, סירבו ושלחו את ההורים לטפס על הקירות. והנה, אם תנסו להיזכר מהי המחאה הכי מתוקשרת שהייתה פה בשנה החולפת, בטח תגידו מחאת המילקי. צודקים.

סל התקוות. "כשיש לך רק 300 מיליון שקל בשנה עבור התוספת לסל התרופות, אתה צריך להחליט בעיקר לאיזה חולים אתה לא עוזר", אמר לי השבוע יו"ר אסותא, פרופ' שוקי שמר, מי שהקים את ועדת סל התרופות הראשונה לפני כ-15 שנה. העמדה של שמר נשמעת גם מפי רוב הגורמים במערכת הבריאות ובמידה מסוימת עושה מעט עוול לסל התרופות והטכנולוגיות הישראלי, שנחשב אחד המתקדמים והעשירים בעולם. הבעיה היא, ובמקרה הזה ה"בעיה" היא דווקא ברכה, שהמדע הרפואי נע בקצב מסחרר ואין לו כוונה להמתין למגבלות התקציב של מדינת ישראל.

שמר, כמו רוב חבריו, סבור שצריך לשים קץ לחריצת הגורלות השנתית של ועדת סל התרופות ולכונן מודל של תוספת קבועה בשיעור של 2% מעלות סל הבריאות כולו. המשמעות היא תוספת כפולה מזו הנוכחית ואף יותר מכך. מנגד עומד הרציונל המובן לכאורה של משרד האוצר ולפיו אם יגדירו תוספת קבועה לבריאות צריך יהיה לעשות כן גם בחינוך וברווחה ובעצם בכל תחום אחר, כך שלא תתאפשר שום גמישות תקציבית, במיוחד בעתות של גאות או שפל.

מי מהצדדים צודק יותר? כנראה הצד של שמר. החינוך זקוק בעיקר לתוספות חד-פעמיות לצורך בינוי כיתות, למשל, וכך גם בתשתיות ובתחומים אחרים. בבריאות, לעומת זאת, ההתפתחות הטכנולוגית לצד הזדקנות האוכלוסייה מחייבות גידול משמעותי ועקבי במשאבים - ודאי כשהגידול הזה מציל חיים. מי מהמועמדים לראשות הממשלה ידבר על זה במערכת הבחירות? אל תשברו את הראש יותר מדי, הם ימשיכו לפזר סיסמאות על טייקונים ויוקר המחיה.

עמרי פדן. הוא מוכר כאחד ממייסדי שלום עכשיו, מיקירי מחנה השמאל ומרצ בפרט (כיום בראשות זהבה גלאון), הומניסט וליברל. אולי מהסיבה הזאת (למרות שטעיתי במאמר המקורי ומסתבר שפדן לא תורם כספים למרצ), לא תשמעו את גלאון אומרת מילה אחת על כך שפדן, הבעלים של מקדונלדס בישראל, מנהל קרב התשה מול בני הנוער שעובדים אצלו, לאחר שאלה התאגדו ודרשו לחתום על הסכם קיבוצי. העדויות, ההקלטות והצילומים של העובדים מדברים בעד עצמם, אבל זהבה עדיין שותקת. עכשיו תארו לעצמכם אם לפדן היו קוראים תשובה או אליהו. שבת שלום.