טרנד חם בישראל: יצרנים קטנים וביתיים של בירות

אחרי טרנד יקבי הבוטיק ואחרי שכל מי שרכש שק שעורה וסיר התחיל לבשל בירה, הגיע תורן של המזקקות הקטנות ■ ניר קיפניס פגש יצרנים ביתיים עם דוד קטן וכמה חביות לצד מזקקים מסחריים שמייצרים משקאות שאפשר לקנות רק בארץ

ג'וב הרגיל / צילום: רפי קוץ
ג'וב הרגיל / צילום: רפי קוץ

ערב חורפי יורד על העיר התחתית של חיפה. השולחנות של "מעיין הבירה" כבר בחוץ, חוסמים את הרחוב לטובת הופעה של הלהקה עם השם הכי יפה בארץ - קוסטיצה. אנחנו מתכנסים דווקא בפאב שמעבר לכביש, הסינקופה.

ניסיון לתת סימנים בטיפוסים שעומדים בקומת הכניסה של הפאב נדון מראש לכישלון: יש כאן דור שלישי להתיישבות העובדת, שהחליט להפוך חלק מהפרי במטעיו לשיכר, ולצדו שני צעירים שנראים כאילו נשלפו מהרכב האבי מטאל. הם באו, יחד עם רבים אחרים, להציג את מרכולתם בערב המוקדש ל"נלבקי" במסגרת אירועי "שבוע האוכל הפולני".

נלבקי היא בעצם שיטת ייצור אלכוהול באמצעות סוכר, פחות או יותר מה שהדוד חובב הוישניאק שלכם עשה פעם מדובדבנים. לא התססה ולא זיקוק, אלא מיצוי האלכוהול מהפרי באמצעות סוכר. אפשר היה לחשוב שתחום כה אזוטרי לא יזכה לריבוי טועמים, ודאי לא יצרנים, אבל הקומה הראשונה של בר הסינקופה בעיר התחתית הייתה מלאה ביצרנים ביתיים, והקומה השנייה - בטועמים ששילמו ממיטב כספם כדי להשתתף בטעימה המודרכת (קחו מילה של יליד חיפה בנושא: עבור חיפנים מדובר בספורט אתגרי).

לא כל המציגים בקומת הקרקע היו יצרני נלבקי קלאסי. שניים מהם היו בכלל מזקקים (אחד אף הביא איתו דוד זיקוק קטן והדגים את התהליך לעיני הקהל). בדוכן אחר מטעימים אותי בתזקיק תירס, מעין "ברבן מחתרתי" מקומי שקוף (ללא יישון בחבית). ואלה, כך מתברר, הם רק קצה הקרחון שבכוס ה"דמוי ברבן" שלי: אם יש משהו שמאפיין את תעשיית האלכוהול המקומית בשנה האחרונה, הרי הוא עלייתן של המזקקות הקטנות.