"אמרתי למנהלי סלקום, 'אני לא מוכנה שתהפכו אותי לענייה'"

מיה יניב, החתומה על ההסכם ההיסטורי שבו ההנהלה מתחייבת לשתף את העובדים ברווחי החברה, מספרת על הדרך הקשה שעברה

מיה יניב / צילום: איל יצהר
מיה יניב / צילום: איל יצהר

יש שכירים שמקבלים מוועד העובדים שלהם מתנה יפה לפסח. יש כאלה שמקבלים תלושים, שווים יותר או פחות. אבל עובדי סלקום שהגיעו ביום שני האחרון לעבודה קיבלו מהוועד שלהם מתנה בגודל היסטורי. תחת הכותרת "ממריאים לעתיד", חיכו להם מרכזי סלקום מקושטים במאות בלונים על הגג. דיילות מצוידות במזוודות שמפניה וממתקים קיבלו את פניהם תחת מטר קונפטי וחילקו לכל אחד דרכון אישי עם תמונתו ועם פירוט ההסכם הקיבוצי שנחתם יום קודם לכן בין ההנהלה לעובדים.

הסעיף הבולט ביותר בהסכם הוא התחייבותה של סלקום לשתף את העובדים ברווחי החברה. מכל רווח שמעבר ל-400 מיליון שקל יוקצו 12.5% לטובת מענקי רווח לעובדים. בנוסף, ישופרו תנאי העסקתם של העובדים בסעיפים רבים אחרים כמו העלאת שכר המינימום בחברה ל-5% מעל לקבוע בחוק, תוספות שכר דיפרנציאליות מדי שנה, הפרשה לפנסיה גם על רכיב התמריצים בשכר, אפשרות מעבר מעבודה על בסיס שעות לעבודה על בסיס חודשי (לעובדים ותיקים) ועוד.

"אבל ההישג הכי חשוב שלנו", אומרת מיה יניב, יו"ר ועד העובדים החתומה על ההסכם המרשים, "הוא העובדה שיצרנו מערכת יחסים אמיתית בין העובדים להנהלה. רצון אמיתי להוביל את הדברים יחד, באחריות משותפת. מעכשיו, אין יותר עובדים והנהלה - זו משפחה אחת".

יניב נלחמה כמו לביאה כדי להפוך את המקום הזה, שלפני פחות משנתיים כמעט שעזבה בזעם אדיר ובתסכול נוראי, כדי להפוך אותו למשפחה. אז, בתחילת 2013, היא הייתה מנהלת מכירות בחברה ששבה מחופשת לידה לאחר הולדת בנה הבכור, זמן לא רב אחרי המיזוג של סלקום עם נטוויז'ן.

"חזרתי מהחופשה וגיליתי שהעבירו אותי תפקיד", היא משחזרת, "וזו מכה אדירה לאיש מכירות, שחצי מהשכר שלו לפעמים מגיע מתגמול על מכירות. העברה כזו שומטת את הקרקע מתחת לרגליים שלו, כי גובה התמריץ הוא ההבדל בין לגמור את החודש ללא לגמור את החודש".

למרות זאת, החליטה שאין טעם להתבכיין. אלא שזמן קצר לאחר ששבה מן החופשה - זה היה ביום חמישי בשבוע, קיבלה פתאום, יחד עם כל חבריה לעבודה, הודעה שביום ראשון עליה להתייצב לשיחה עם מנהליה. "אפילו עכשיו כשאני נזכרת בזה, בא לי לשבור משהו מרוב כעס", היא אומרת, "ידעתי שמשהו קורה, שאלתי מה. אבל כל מה שענו לי זה ש'יהיה בסדר'.

"לא מוכנה שתהפכו אותי להיות ענייה"

"אבל אז הגיע יום ראשון, ואחד-אחד הכניסו אותנו למשרד והודיעו לנו שמורידים לנו את המשכורת בסכום של משהו בין 1,200 ל-1,500 שקל. 'לא רק שאת לא מפסידה מזה', טענו המנהלים, 'את תרוויחי'. אבל כלכלה אני קצת מבינה, ולעשות אחת ועוד אחת אני יודעת. שאלתי אותם - מה עשינו לכם? אתם הרי יודעים שאנחנו אנשים שעובדים כמו משוגעים בשביל החברה. אנשים פה מגיעים בבוקר ונשארים לעבוד עד הערב - למה אתם מתאכזרים אלינו ככה? זו פשוט החלטה אכזרית.

"הם המשיכו לטעון שזה רק שינוי בשיטה ובעצם נרוויח יותר, ואמרתי להם - 'זה הרי שטויות מה שאתם אומרים. מספיק שאהיה חולה יומיים וכבר אני לא עומדת ביעדים שלכם'. בסוף קמתי ואמרתי להם: אני לא מוכנה שתהפכו אותי להיות ענייה, אני את החברה הזאת עוזבת".

- זו נשמעת תגובה כמעט טבעית. ההנהלה הופתעה ממנה?

"הם נבהלו מהתגובה. הם אמרו לי 'את לא יכולה לעזוב, את העתיד של החברה הזאת'. ובחיי, לא הם ולא אני ידענו באותו רגע כמה הם צודקים. הפגישה נגמרה בזה שאמרתי להם שלא מגיע להם שאשאר לעבוד ושאני הולכת הביתה לישון. הם אמרו לי - 'אל תדאגי, הכול יהיה בסדר. יעבור הגל הזה ונעזור לך באופן אישי'. אמרתי להם - ומה עם השאר? והם ענו לי - מה אכפת לך".

רק כשיצאה יניב מהחדר גילתה כמה התגובה שלה הייתה חריגה. חבריה לעבודה חיכו בחוץ, שפופים ומיואשים. "חתמתם על זה?", היא שאלה אותם, והם אמרו לה: "מה אפשר לעשות? צריך להמשיך להתפרנס".

"הרגע הזה, שמתברר לי שכולם חתמו - זה רגע שמסובב אותך. זה אסימון בגודל בית שנופל ומרעיד את הקירות. קלטתי שהם צריכים את העזרה שלי. שהם מפחדים. שבשביל ביטחון מינימלי הם מוכנים להיות מושפלים. ולא יכולתי שלא לחשוב - אני עוד צעירה, אבל איך בן אדם שיש לו ילדים בבית יכול לחזור הביתה עם כזו משכורת?

"הייתי באמצע הלימודים לתואר שני אז, ובדרך לאוניברסיטת באר-שבע, בנסיעה, התחילה להירקם לי התוכנית. לרוץ לי בלופים בראש. כשהגעתי לאוניברסיטה חניתי בחוץ ורציתי להיכנס לאתר של ההסתדרות, אבל פחדתי לעשות את זה דרך הטלפון שלי. זה היה כל-כך חריג אז להתארגן. אני זוכרת שחמותי התקשרה להגיד ששמעה ברדיו יש אצלנו שביתה וממש התפלאתי - יש לנו ועד? אחר-כך התברר לי שזה היה הוועד של פלאפון".

מנהליה של יניב המשיכו להתקשר אליה בניסיונות הרגעה, אבל כשניאותה לחזור לעבודה, זה לא היה משום שקיבלה עליה את הדין. בשקט בשקט, החלה עמלה על הקמת ועד העובדים, שהיא מכנה היום בשם החיבה "11 המופלאים".

9 גברים ואישה מונה הוועד, נוסף על יניב עצמה. "התחננו לגייס נשים, וחבל לי שאין יותר", אומרת יניב, "אבל ככה זה קרה בצורה טבעית. אני מניחה שזה קשור לעניין של לא להיות בבית שנה שלמה. לעזוב את המשפחה, לצאת כל יום ב-5 לפנות בוקר ולחזור בלילה. אני גם אמא. סהר שלי היה בן כמה חודשים כשהתחלנו ולגייס אנשים עם תינוק קטן באוטו זה לא פשוט. הפגנתי איתו על הידיים וכשהוא היה חולה הוא הגיע איתי לישיבות. באמת לא קל".

אחד ועוד אחד שווה המון

- מעבר למאמץ האישי שבהובלת מאבק, היו קשיים שהפתיעו אותך בהקמת ועד העובדים?

"הדבר שהכי הפתיע אותי היה הקושי להסביר לעובדים את החשיבות שבזה. להסביר להם שאחד ועוד אחד ועוד אחד שווה המון, והמון שווה כוח. נתקלנו כל הזמן בהתנגדויות נוסח 'מה, יהיו פה שחיתויות' - אנשים זיהו התארגנות וכוח עם שחיתות. היינו צריכים לתת דוגמה להתנהלות טובה ונקייה שלנו. להוכיח שבאנו מאידיאולוגיה ורדפנו אחרי רעיון. אבל לא היה לנו ספק שנשיג אותו ולכן גם לא נשברנו.

"הקושי היותר צפוי היה ההנהלה. מהשנייה הראשונה הייתי דרוכה וחששתי מזה. יש שיטה ידועה לחיסול התארגנויות עובדים, כתבו עליה ספר אפילו, והיא 'תחתוך לו את הראש לפני שהוא גדל'. ידעתי שאסור שיורידו לי את הראש - האחריות שלי הייתה כלפי יותר מדי אנשים. אוכלוסייה שאם אני מוותרת על משהו - זה ויתור גם בשמם.

"אז עשינו כל יום, בחשאי, מאות קילומטרים כדי להגיע לכל עובד, למנהלים שלא ידעו איך לאכול את זה. רצינו להראות שבאנו רק לדבר, בלי לעשות בלגן. ידענו שככה יקשיבו לנו. הגענו לכל עובד, לא משנה באיזה מרכז נידח הוא נמצא. אני חושבת שאחד ההישגים הגדולים שלנו הוא שהצלחנו למפות את הארגון באופן מלא, מאל"ף עד ת"ו. הכול מקושר, כל סניף, כל צוות, כל עובד - אנחנו מעבירים מידע באופן עצמאי, בקבוצות וואטסאפ, במיילים.

"כל-כך הרבה בעיות בארגונים נובעות ממידע לא שקוף, ממידע סותר ומחוסר מידע שמכניס אנשים ללחץ. הקמנו מערכת מידע שבה אנחנו מתעדים כל פנייה של עובד. הכול כאן, במעקב, ומטופל באופן איכותי. העובדים הם אלה שצריכים להיות מרוצים ואוי ואבוי לנו אם הם לא יהיו מרוצים. כבוד הדדי ושקיפות, אלה העקרונות שלנו".

- ומתי נכנסה למערך השקיפות והכבוד גם ההנהלה?

"תראי, ניהלנו מאבק שיכול לפרנס סרט הוליוודי. אבל באופי שלי אני לא אדם שנוטר טינה, זה סתם מלכלך אותנו ועושה לנו לא טוב. ברגע שהכירו בנו כוועד יציג, אמרנו, המנכ"ל ניר שטרן ואני, ששמים את הכול מאחורינו ומעכשיו צועדים יחד. זו לא מערכת יחסית טריוויאלית ולא טבעית. או בעצם היא כן טבעית, אבל קשה להבין את זה. אבל השכלנו לתפור את זה.

"אני מניחה שתחושת העילוי של המנכ"ל השבוע כשחתמנו על ההסכם היא פחות 'היי' משלנו, אבל הוא הגיע להרמת כוסית ונתנו לו כבוד של מלכים. דבר ראשון כי צריך לכבד כל אדם, בלי קשר לדיון בין הוועד להנהלה. אבל גם צריך להבין - יש כאן מנכ"ל שעבר תקופה לא קלה. הוא נמצא בתקופה הכי מורכבת שהייתה פעם לחברה, וועד כזה יכול למוטט לו הכול מתחת לרגליים. אני בטוחה שככה הוא הרגיש, ואני חושבת שהיינו צריכים להבין את זה כדי להיות מסוגלים לדבר איתו ולהבין אותו.

"ניר עבר איתנו דרך, ולא רק הוא. אנשים מיוחדים שעברו איתנו דרך ששום דוגמה ציורית לא תצליח להמחיש כמה קשה ועקלקלה היא הייתה. כמה צעקות וכמה עצבים. אבל ידענו שאנחנו לא מנהלים מאבקי אגו. אנחנו בני אדם, לא קופים. גם כשהדברים הפכו קיצוניים עשיתי הכול כדי למנוע שבירת כלים.

"היה רגע שבו הכול כבר היה מוכן לסכסוך עבודה וביקשתי שידברו איתנו כדי כדי שלא נעשה נזקים. סכסוך עבודה זה כלי מאוד חשוב לעובדים שלא מצליחים לייצר שיח בגובה העיניים עם ההנהלה. אבל יש לו מחיר כבד ולא רציתי להשתמש בו כל עוד יש ברירה. רק כשהמים מציפים את הנחיריים ואי-אפשר יותר לנשום, רק אז צריך לעשות את זה. אסור לעשות את זה מטעמי אגו. אני חושבת שאם כולם היו מתייחסים לזה ככה, מצב שוק העבודה היה אחר. בכל אופן, באמת בדקה ה-90 עצרנו את הסכסוך הזה והוא נמנע. הרגעים הקיצוניים נשארו בחדר. הצעקות אולי יצאו קצת מבעד לקירות אבל כל השאר נשאר בפנים".

"כשאתה צבא, אז להנהלה יש כבר מוטיבציה לדבר איתך"

- ובאמת הייתה נכונות של ההנהלה לדבר בגובה העיניים?

"ההתארגנות שלנו הייתה כל-כך טובה שיצרנו צבא בתוך הארגון. וכשאתה צבא, אז להנהלה יש כבר מוטיבציה לדבר איתך. אבל אף פעם לא רצינו להשתמש בכוח. היה רגע שנלחמנו על בעיה של עובדת אחת, והיינו צריכים להגיד להם - זה המצב, בואו נהיה חכמים ונדבר, כי אחרת נצטרך להפוך שולחנות בשבילה. גם ההסכם הזה שחתמנו השבוע - אנחנו מקווים שהוא יישאר בארון ולעולם לא נצטרך להוציא אותו ולדבר עליו שוב".

- יש לך תואר ראשון במינהל עסקים ותואר שני בכלכלה ומדיניות ציבורית. זה יהיה חוסר נימוס לשאול מה את עושה בתור מנהלת מכירות בסלקום?

"שיווק ומכירות זה תחום שאם יש לך את זה - אז יש לך את זה, וזה מה שכדאי לך לעשות. היה לי פרופסור לשיווק באוניברסיטה שאמר לנו בתחילת הקורס: 'למכור ולשווק אי-אפשר ללמוד. זה רק למי שנולד עם זה - ואותו אני אלמד את חוקי התנועה. כל השאר יכולים לקום וללכת עכשיו'".

- אבל המאבק הזה בטח עורר בך תיאבון לעשות עוד. בפוליטיקה אולי?

"לא כל-כך מהר. מבחינתי, יש לי עוד המון עבודה בסלקום. תראי, כבר בחודש הראשון שלנו כוועד חסכנו לכל אחד מהעובדים 200 אלף שקל מהפנסיה כי דרשנו וקיבלנו הורדה של דמי הניהול. אבל גם עכשיו, אחרי ההסכם הגדול, יש עוד כל-כך הרבה יעדים.

"קודם כול צריך לאכוף את ההסכם ולהטמיע אותו בחברה. זה נשמע קל אבל זה לא. יש לנו טפטים במשרד עכשיו, 'הכי חזקים ביחד', וזה ניסיון לשנות את הסמנטיקה ואת החשיבה של אנשים שרגילים לחשוב רק 'אני'. זה עולם קפיטליסטי ואנשים מקדישם את רוב זמנם לעבודה, לגרום להם לקום ולהשקיע זמן במשהו אחר זה סיפור.

"אני מודה שאני עדיין נרגשת מההישגים. הקרנתי לעובדים בהרמת כוסית סרטון שצילמנו בקפיטריה בעשר בלילה - לפני כמעט שנתיים. הקונספט של הסרטון אז היה 'הגיע הזמן ש', ואנשים הצטלמו בו אומרים: הגיע הזמן שייתנו לנו כבוד, הגיע הזמן שנרגיש בטוחים, הגיע הזמן שייתנו לנו תוספות שכר, שתהיה לנו פנסיה.

"אני בן אדם שיודע מה הוא רוצה ותמיד ידעתי. אבל אני עדיין בחורה, ועם כל הפאסון פשוט לא יכולתי שלא לבכות. רעיון שהיה בראש שלך הופך למציאות דה פקטו. וזה לא חלום לבנות לעצמי בית יפה אלא חלום שמשפיע על הרבה אנשים. נשרפתי מאושר אמיתי.

"עכשיו מתייחסים לכל מה שאני אומרת כאל משהו שיקרה, יש פה רצון טהור לתת. יש כל-כך הרבה התאגדויות חדשות, כל הוועדים האלה באים ללמוד מאיתנו. חשוב לנו לעזור לכלל ולא רק לעובדים שלנו. שאנשים לא יעברו גיהינום כדי לקבל זכויות. ועדים אחרים באו להרמת הכוסית שלנו, אנחנו משתפים אותם במידע איכותי ומצמיח".

- את כן מדברת על משהו שהוא גדול יותר מוועד אחד בחברה ספציפית.

"תראי, אני כל הזמן כותבת תוכניות עסקיות למגירה, אבל לראשונה בחיים שלי אני רוצה פשוט לייצר חיים יותר טובים לאנשים. עכשיו בסלקום, ואחרי שאגמור אמשיך הלאה. אם את שואלת על התמונה הרחבה יותר, אז אני כן מוטרדת מאוד ממה שקורה כאן. הממשלה שלנו פוגעת באנשים, צורת המיסוי.

"אני לא חושבת שהאדם הסביר מודע לכמה הוא מושפע ממידע שקרי שמאכילים אותו דרך התקשורת. הממשלה במקום לקבל אחריות על תוצאות המדיניות שלה, מסיתה את הציבור נגד עצמו. למשל: מוכרת לנו שוועד עובדי חברת החשמל אחראי לצרות שלנו ולתעריפים הגבוהים. אבל החלק של משכורות העובדים בתקציב חברת החשמל הוא כל-כך זניח, אנשים פשוט לא מאמינים לי כשהם שומעים שזה בסך-הכול 9%.

"גם הרפורמה בענף הסלולר - אי-אפשר להגיד היום מילה על כחלון, הוא נחשב לקדוש. אבל האמת היא שבשביל לעשות רפורמה כמו שצריך, צריך הבנה בכלכלה ויכולת להסתכל על הדברים מעוד כמה היבטים. הרפורמה הזאת שכולם מהללים לא הושלמה מעולם. לשחקנים החדשים ויתרו על ההשקעות שהם היו מחויבים במקור לעשות והתוצאות הן, חוץ מהוזלה כרגע לצרכן, נזק גדול לקופת המדינה ולענף הסלולר על אלפי העובדים בו. בא לי להקיא מפוליטיקאים שמחפשים איפה לחרטט במקום איפה להצמיח. חבל שמדינה עם כל-כך הרבה פוטנציאל נמצאת במקום שבו היא נמצאת היום".

- מה היעד ארוך הטווח שאת רואה מול עיניך?

"הרפורמות מעניינות אותי, לחקור עניינים ולפתור אותם. האנשים בצמרת צריכים ללמוד מה קורה לאדם העובד. הפוליטיקאים האינטרסנטים משכנעים אותנו להאמין שהעובדים הם הבעיה. הם פשוט עובדים בהפצת שנאה במקום לפתור את הבעיות איפה שצריך לפתור אותן. רק כשאתה גרוע אתה מאשים אחרים. מי שטוב, לומד ומנסה.

"אנחנו חייבים לחתור למצב שבו אדם עובד מביא הביתה פרנסה בכבוד, כסף שבו הוא יכול לשלם על קייטנות, לממן בר מצווה בלי לשקוע בחובות. היכולת לתת לילדים שלך את הדברים שהם זקוקים להם, לחיות במצב נפשי של מסוגלות להתקיים, היא מה שמוציא את הטוב מאנשים. לשם אני חותרת".