הנאום והשלכותיו

לא יעצור את איראן, אבל אולי יעצור את הרצוג

בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
בנימין נתניהו / צילום: רויטרס

לנאום מאחורינו. כמו שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בוועידת אייפא"ק וצדק - מעולם לא נאמר כל-כך הרבה על נאום שעדיין לא ננאם (פרפרזה נוספת על האדם שהוא מעריץ, מנהיג בריטניה וינסטון צ'רצ'יל). אז אחרי שהאבק, לפחות האבק הראשוני שקע, האם הנאום הצליח? האם השיג את מטרתו?

נתחיל במה שהוא המובן מאליו - הנאום היה טוב, רהוט, הבימה מכובדת מאין כמותה, והוא שכנע את המשוכנעים. לדעתי, אין ולו אדם אחד בממשל שהנאום של ראש הממשלה שינה את דעתו הקודמת. נראה כי איש בממשל לא קם ואמר "נתניהו צודק. חייבים לצאת ולהפציץ את איראן", ובואו נעשה זאת ליתר סמליות בחג הפורים הזה. לחלופין, נראה כי גם איש מהרפובליקנים לא אמר לעצמו אחרי הנאום: ראש הממשלה של מדינה קטנה התלויה בנו מגיע לכאן, וביהירות מסביר לנשיא ארצות-הברית איפה שגה; אני מהיום מצביע בעד ברק אובמה ויצחק הרצוג.

התגובות לנאום היו על-פי חלוקה מפלגתית טהורה: הסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין המשבח את הנאום, ותוקף את אובמה וחבורתו, רשת פוקס הפרו-רפובליקנית הקוראת לנתניהו "צ'רצ'יל של דורנו.

ומנגד, הממשל, כולל אובמה אישית, מתייצבים מול המצלמות ואומרים שלא שמעו שום דבר חדש, ושנתניהו לא מציע בעצם דבר. "אומר מה לא, אבל לא מה כן", ורומזים שהוא רוצה בעצם בהחלפת המשטר באיראן, דבר המזכיר לאמריקה את הפלישות לאפגניסטן ובעיקר לעיראק; וארצות-הברית לא רוצה עוד מלחמה נגד עוד מעצמה מוסלמית במזרח התיכון. ולא רק הבית הלבן: דבריה של ננסי פלוסי, מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים כי היא הייתה קרובה לדמעות דווקא בגלל שהיא תומכת בישראל, שנאומו של ראש הממשלה היה מתנשא וזלזל באינטליגנציה של ארצות-הברית - אלה דברים קשים.

אם מטרת הנאום הייתה לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית, הוא היה אמור לגייס כ-15 סנאטורים דמוקרטים שיערקו לצד הרפובליקני, ויטרפדו וטו נשיאותי שיגיע בלי ספק על הצעת החלטה שלא לקבל את העסקה עם איראן - אם תיחתם. אלא שכל ההתנהלות סביב הנאום טירפדה כל אפשרות כזו.

אילו מטרות כן הושגו? - ראשית, הנושא אכן הוצף. גם אובמה, גם מחלקת המדינה אולצו להתייחס לעסקה המתרקמת, להתחייב שהם אינם בוטחים באיראן, שאמצעי הפיקוח יהיו במקומם, שהסנקציות לא יוסרו מיד. אלה דברים חשובים.

ארצות-הברית היא מדינה למודת פרנויות וקונספירציות, וכך גם, צריך להודות בצער, ישראל. אז לכל מה שקורה יש שתי סיבות - סיבה טובה וסיבה אמיתית. הסיבה הטובה לנאום - עצירת ההסכם עם איראן, לא תושג בגלל נאום נתניהו. אם היא תקרה זה בגלל שהאיראנים ייסוגו ברגע האחרון, או יציבו תנאים ששש המעצמות הנושאות-ונותנות לא יוכלו לקבל אותם. והסיבה האמיתית כנראה לנאום, ומה שבאמת השיג נתניהו הוא בזירה הפוליטית. תיקון - בזירות הפוליטיות.

בארצות-הברית הנאום הזה שירת היטב את המטרות של הרפובליקנים. ראש הממשלה נתניהו היה לאיל ניגוח בידי יו"ר בית הנבחרים הרפובליקני, ג'ון ביינר וחבריו, נגד שנוא נפשם, הנשיא אובמה. ואם הנאום יעביר תמיכה יהודית ולו חלקית - מטרה שהם עצמם מודים בה בגלוי - מהדמוקרטים לרפובליקנים, וגם יתקע טריז בין המפלגה הדמוקרטית לישראל וליהדות ארצות-הברית, מה טוב. אמנם זה הרסני למדינת ישראל עצמה, מנכר אותנו מהשחורים, מההיספנים, אבל זה נזק משני לעומת המטרה הגדולה, פגיעה באובמה, פגיעה בדמוקרטים.

ועוד מטרה - כמובן, ישראל במערכת בחירות. הנאום לא נישא בפריים-טיים האמריקאי, הרי לכאורה הם הקהל, לא? הוא נישא בשעה הטובה ביותר כדי להגיע לישראלים. הנאום לא היה פוליטי במובן הצר של המילה, ודאי. אבל מראהו הממלכתי של ראש ממשלת ישראל נואם ברהיטות ובכישרון, מקבל מחיאות-כפיים סוערות בקונגרס האמריקאי, מדגיש את הנושא האיראני על פני נושאים בעייתיים יותר מבחינתו בסדר-היום הציבורי - כל אלה אולי יביאו עוד 2-3 מנדטים, שבמקרה או לא זה הפער בסקרים בין הליכוד למחנה הציוני. הנאום לא יעצור את איראן, אבל אולי יעצור את הרצוג.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1