מוצאי שבת, כיכר רבין בתל-אביב. במערכת בחירות כמעט נטולת אירועי כיכר המוניים, היה מרענן לראות אנשים נוהרים ברחובות מלאים, בידיהם שלטים ובגרונם סיסמאות. נקווה שגם בהפגנת הימין המיועדת, תהיה הכיכר עמוסה בני אדם. זה דבר חשוב ומשמח, וזו חגיגה לדמוקרטיה הרבה יותר משלל האירועים המשמימים באולמות סגורים שבהם מדקלמים מועמדים דפי מסרים מקומטים.
במתחם הסגור, מאחורי הבמה הגדולה, יושב מאיר דגן מוקף מאבטחים. אפשר לצלם, אבל אי אפשר לשאול שאלות. אני פוגש את אביבה פרדו, לשעבר מנהלת הקמפיין של ארגון "מיליון ידיים" שארגן את ההפגנה. אתה חייב לדבר עם דרור בן עמי שמנהל היום את הארגון, היא אומרת לי, הוא טיפוס מאוד מיוחד.
בן עמי, כדרכם של טיפוסים מיוחדים, עובר כפרפר בין מיקרופונים ומתראיין כמו משוגע. ספרי לי בינתיים על הארגון שלכם, אני מבקש. "הארגון נוסד כמיליון ידיים למען הסדר מדיני וכשהוקדמו הבחירות עברנו למיליון ידיים להחלפת השלטון". סיפורו של השמאל ב-14 מילים, אני חושב. "יש לנו גנרלים וקצינים, אבל יש גם עמך", מוסיפה פרדו עוד שמונה מילים לסיפור.
"דיברת כבר עם דרור בן עמי?", שואלים אותי אנשים ומוסיפים שממש כדאי לי, כי הוא טיפוס מאוד מיוחד. אבל בן עמי עדיין מתראיין, עד שהוא עולה לבמה וזועק בקול גדול שנתניהו דרדר את כולנו לפי תהום וכל זה. אני עוזב את המתחם ויורד להסתובב בקהל, חוצה את ים האנשים בכיכר. הם לא נראים לי על פי תהום. להפך, דווקא די מרוצים. זו לא הייתה הפגנת זעם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.