דמוקרטיה ללא חירות כלכלית?

הסרטון המכוער של הליכוד שהשווה בין עובדי המגזר הציבורי לחמאס נולד על רקע שיח כלכלי מעוות, גם בתקשורת

בנימין נתניהו / צילום: אילן אסייג
בנימין נתניהו / צילום: אילן אסייג

"במשך יותר מ-30 שנה קידמה ברית גלובלית של אידיאולוגים ניאו-ליברלים סדר יום עולמי של הפחתת ההתערבות הממשלתית בשוק, הפרטת עסקים ושירותים ציבוריים, פירוק רשתות ביטחון חברתיות והסרת מגבלות על זרימה חופשית של סחורות וכסף בין המדינות...

"הניאו-ליברלים טוענים שמטרתם היא קידום החירות והדמוקרטיה. למרבה הצער, החירות שהם מקדמים היא חירות התאגידים ולא חירות בני האדם, והאידיאל הדמוקרטי שלהם הוא עולם שבו המרוויח הוא השחקן שיש לו הכי הרבה כסף. הם משתמשים בשליטתם במדיה וביכולת לפרסם כדי לטפח תרבות של אינדיבידואליזם וחומרנות, החזקים יותר מכל אינטרס ציבורי אחר.

"המוסד המועדף עליהם הוא תאגיד בעירבון מוגבל (חברה בע"מ), שמניותיו נסחרות בציבור. בזכות המבנה החוקי שלו, מסוגל התאגיד הזה לצבור כוח כלכלי כמעט אינסופי, בתוך שהוא מוכר מניות לבעלים-נפקדים, שאינם לוקחים כל חלק בניהול ואינם נושאים באחריות כלשהי לחטאים המבוצעים בשמם... משלמים לעובדים כדי לשרת את צורכי המוסד, הם מחויבים על פי החוק להשאיר את ערכיהם מחוץ לדלת, והם נתונים לפיטורים מהירים ללא יכולת להתגונן. למוסד עצמו יש מטרה עסקית אחת: לייצר רווחים כלכליים קצרי מועד בעבור מחזיקי ה מניות העשירים, בלי להתחשב בתוצאות האנושיות או הסביבתיות...

"השינוי יגיע רק בעזרתם של אזרחים מודעים, שמבינים כי דמוקרטיה כלכלית היא הבסיס לדמוקרטיה פוליטית, וכי זכויות כלכליות שמאפשרות קיום הן בעצם הזכויות הפוליטיות הבסיסיות ביותר. דמוקרטיות וכלכלות שוק הן בשיא חוזקן כאשר לכל אדם יש בעלות ישירה מסוימת בנכסים שבהם תלויה פרנסתו, וזכות להביע דעה באשר לשימוש שייעשה בהם. דמוקרטיה אמיתית מבוססת על צדק שוויוני, שמובטח הן על ידי כוח הבחירה והן על ידי כוח הבעלות - האנטי-תזה של הדמוקרטיה שמקדמים הליברלים של התאגידים העולמיים. בבסיסו, הוויכוח על הגלובליזציה התאגידית הוא בין שתי תפיסות מנוגדות של הדמוקרטיה - האחת שנועדה לכל האנשים, והשנייה שנועדה לקבוצה עילית מצומצמת ועשירה".

(דיוויד קורטן, מחבר רב המכר "כשהתאגידים שולטים בעולם" מ-1995, במאמר שכתב ל"גלובס" לפני כארבע שנים)

1. את דבריו של קורטון הבאנו פה לפני כארבע שנים והם תקפים במיוחד השבוע - ערב הבחירות, נוכח הפיטורים בכיל והסרטון המכוער של הליכוד שהפך עובדים מהמגזר הציבורי למחבלים. בסופו של דבר, ביום רביעי נחזור לאותה נקודה. לא חשוב מי יוביל את הממשלה הבאה, מי יהיה ראש הממשלה הבא - הבחירות הקרובות, כמו אלה הקודמות ואלה שקדמו להן, וכולן הרי הוכרזו כ"חשובות ביותר בהיסטוריה", יחזירו אותנו לאותה נקודה. ההיסטוריה של השנים האחרונות הוכיחה שהממשלות עסוקות בעיקר בקרבות פוליטיים ובקרבות אגו, עד שהן שוכחות את ה"לקוחות" שלהן: הבוחרים והצרכנים שכל הקרבות הללו מנוהלים מעל ראשיהם בתוך שימוש ציני בטובתם כביכול.

זה לא סוד גדול שהמרקם הפוליטי העדין בישראל, ריבוי המפלגות וקבוצות הלחץ הפוליטיות הם מהגורמים לחוסר המשילות בישראל, לכך שהפוליטיקאים ממוקדים בצליחת הקדנציה שלהם בשלום יותר מאשר בקידום החלטות ויישומן. בעידן הזה הופעות רהוטות, משכנעות ובוטחות מחליפות כושר עשייה. סרטונים מגניבים ומשעשעים הם חזות הכול. גריפת רייטינג ולייקים הופכת למטרה העיקרית. אין זה מפליא שמערכת הבחירות הנוכחית היא הוולגרית והדוחה שידענו זה זמן, כי רק כך אפשר למשוך תשומת לב.

כתבנו זאת בעבר - מדינות, בדיוק כמו חברות עסקיות, אינן זקוקות למנהיגים העוסקים בעיקר בשיווק ובפרסום אלא למנהיגים שיודעים לקבל החלטות קשות, להוביל את יישומן ולדבוק בהן, גם אם יש תקלות דרך. לפחות בתחום הכלכלי, המדינות שכלכלתן המריאה (סין ודרום קוריאה, למשל) הן מדינות שקבעו לעצמן מטרות לאורך שנים בתחומים מגוונים ומימשו אותן בעשייה יומיומית, סיזיפית, בכוח רצון גדול, ולא בסיסמאות ובקלישאות. אין זה מפליא שלוואקום המשילות בישראל נכנסים היום אלו שלא יעמדו לבחירות כלל ביום שלישי - הפקידים מצד אחד והתאגידים הגדולים מצד אחר.

2. מדי פעם אנחנו משוחחים עם בכירים במשרדים הכלכליים. מדהים לראות את הדוגמתיות שלהם, שלא לומר פנאטיות, ביחס לעובדים, לוועדים, לעבודה מאורגנת, לבתי דין לעבודה. הבכירים מתחלפים, אבל התקליט אותו תקליט, המילים אותן מילים. "אסון", "הם ציר הרשע", "חייבים לפרק אותם ואת בתי הדין לעבודה" וכהנה וכהנה ביטויים שהדעת אינה סובלת. זו כבר לא אידיאולוגיה קיצונית, גם אם לגיטימית, של שוק חופשי; זה שיכרון כוח ושנאה יוקדת לאנשים שהם שורה בדפי האקסל שלהם. העובדים האלה שקופים מבחינתם. הם הרי "מרוויחים יותר מדי ועושים פחות מדי". לפעמים נדמה לנו שהפנטזיה שלהם היא עולם ללא עבודה מאורגנת וללא בתי משפט שמגינים על זכויות עובדים.

במציאות כזאת, זה ממש לא מפתיע שיושב איזה קופירייטר במשרד הפרסום המנותק שלו ומוחו היצירתי מפיק "יצירת מופת" שמשווה בין עובדים למחבלים, או עוד איזה מערכון שהופך אותם לפרזיטים, אוכלי חינם ואשמים בכל חוליי המדינה.

משעשע היה לראות את עובדי רשות השידור נפגעים עד עמקי נשמתם מהתשדיר שהתייחס אליהם ישירות, אבל הם צריכים לבוא בטענות בעיקר לעצמם ולחבריהם בתקשורת, שאותם הם מרבים לארח בתוכניות הרדיו והטלוויזיה שלהם. זו חבורה תקשורתית "מגובשת" מאוד בדעותיה שמפיצה את ההסתה הפרועה והנבזית שלה ברבים, עם מילים טיפשיות ורשעיות כמו "כנופיות", "מיליציות" ו"מחוברים".

היא מאשימה את עובדי המגזר הציבורי ביוקר המחיה, בעליית מחירי הדיור, במחירי הקפה בנתב"ג ובכל מחיר מנופח אחר. היא אינה מביאה בדל של עובדה, אלא משתמשת בסיסמאות כדי לשלהב יצרים ולצבור לעצמה אהדה. בשיח השקרי שהשתרש פה נוצר הרושם שחמישית מהעובדים השכירים במשק, עובדי הסקטור הציבורי, הם שמנים, עצלנים, לא יעילים, בעלי פריון נמוך ומרוויחים, כולם, ערימות של כסף.

כל היתר, יותר מ-80% מהשכירים במשק בסקטור הפרטי, מקבלים שכר נמוך, עובדים כמו חמורים, משלמים מחירים גבוהים על כל שירות ומוצר ומסבסדים את השמנים, העצלנים והמושחתים מהסקטור הציבורי. כמובן, אפשר וחובה לקיים דיון על אופן הניהול, היעילות והאפקטיביות של העובדים בסקטור הציבורי, על חוסר הגמישות ועל ריסון כוחם של ועדים חזקים מדי.

חובה, כמובן, לקיים גם דיון על החלטות אופרטיביות ביחס לפצצת הפנסיה התקציבית ש"גלובס" חשף בשנים האחרונות - דיון שלצערנו לא יתקיים רק משום שהאליטות בבנק ישראל, באוצר, במערכת המשפט ובאוניברסיטאות מסרבות בפועל לקיימו, כיוון שהוא פוגע גם בהן. אבל מחובת הדיון ועד ההכללות הללו של כנופיות עובדים ומיליציות עובדים - נו, זה כבר פשע, והפשע הזה משקף את השיח הכלכלי בישראל, ובמערכת הבחירות הוא היה וולגרי ודוחה. עובדי רשות השידור היו צריכים להוקיע לא רק את ראש הממשלה על אחריותו לסרטון המביך, אלא גם את חבריהם שעל מצע ההסתה הפורה שלהם צמחו סרטונים אטומים כאלה.

ולעובדות: העובדות הן שבמשק יש כ-3.3 מיליון שכירים, והסקטור הציבורי מעסיק כ-407 אלף עובדים - ברשויות מקומיות, חברות ממשלתיות, אוניברסיטאות, קופות חולים וכדומה. המספר הזה גדל לכ-600 אלף עובדים אם מביאים בחשבון את מספר אנשי הקבע (נתון מסווג) וגופים פרטיים ועמותות שמספקות שירותים ציבוריים, רובם בשכר נמוך מאוד ובאמצעות עובדי קבלן. 6% מ-407 אלף עובדים מרוויחים שכר גבוה מאוד (25-30 אלף שקל ומעלה ברוטו לחודש).

אלה הם מנהלים ועובדי דור א' שמככבים בקמפיין ההסתה העקבי של התקשורת. שאר העובדים, חלק הארי, כ-94%, מרוויחים בממוצע כ-12,700 שקל ברוטו לחודש. מעמד ביניים, לא יותר מזה. יתרה מזאת, 39% מהעובדים בסקטור הציבורי השתכרו פחות מהשכר הממוצע במשק ושכרם למשרה מלאה עמד על 6,016 שקל ברוטו בחודש: כן, כן, שכרם של 40% מעובדי הסקטור השמן והעצלן והמושחת עומד בדיוק על רמת השכר החציונית במשק, אבל הנתונים האלה לא מעניינים את המסיתים בע"מ, הם הרי רוצים כך את כל העובדים: מסכנים וחלשים.

לשמחתנו, יש אור בקצה המנהרה: הקמפיין נגד העלאת שכר המינימום נכשל, ויש אף ארגונים חזקים שהעלו את שכר המינימום מעל הרף הרשמי. הקמפיין נגד חיסול בתי הדין לעבודה נכשל, הקמפיין נגד נחיצות העבודה המאורגנת נכשל (ראו ההסכמים בסלקום ובמגדל ובמקומות נוספים), ההסתה הפראית נכשלה. יותר ויותר עובדים מבינים את העניין: רק עבודה מאורגנת, כמובן עם גמישות ניהולית למעסיקים, יכולה לאזן את הכוח שיש לארגונים.

3. בחרנו היום להביא את תמונת מצב המשק והאי-שוויון בו באמצעות שתי טבלאות מפורטות, שאת חלקן פרסמנו בעבר ואנחנו שבים ועושים זאת כדי להמחיש את התשתית לכל הבעיות במשק (לא, אלה לא עובדי הסקטור הציבורי).

הטבלה הראשונה (המופיעה בתחתית הכתבה), המציגה את נתוני הביטוח הלאומי, מפרטת את ההכנסות החודשיות (ברוטו) של משפחות עובדות - ללא ילדים, עם ילד אחד, עם שני ילדים ועם ארבעה ילדים - לפי עשירונים. כל משק בית מוזמן לבדוק היכן הוא נמצא. אנחנו בחרנו להתמקד במשפחה עובדת עם שלושה ילדים במעמד ביניים קלאסי, מהעשירון החמישי עד התשיעי (יש שיאמרו שתשיעי הוא "עשיר" אבל זה רחוק מהמציאות).

משפחה כזו מכניסה ברוטו בחודש כ-12 אלף שקל עד כ-31 אלף שקל בממוצע. מזה כמובן מורידים את המסים הישירים (מס הכנסה, מס בריאות וביטוח לאומי), כל עובד ועובדת לפי רמת השכר שלהם ובהתאם לנקודות הזיכוי שלהם. אם תורידו מכל הכנסה של משפחה גם את המסים העקיפים שהיא משלמת (בעיקר מע"מ ומס בלו על הדלק), ואת הוצאותיה הקבועות (ארנונה, חשמל וכדומה) תבינו למה אלדד פרשר, מנכ"ל מזרחי טפחות, חוזר ואומר שגם עשירון תשיעי לא מסוגל לרכוש דירה במרכז בישראל. על השכבות החלשות, עשירון ראשון עד רביעי-חמישי - אין בכלל מה לדבר.

4. הטבלה השנייה, מנתוני מינהל הכנסות המדינה (בתחתית הכתבה), משקפת את פילוח משלמי המסים הישירים בישראל ומגחיכה (לדעתנו) את האמירה של בנק ישראל שיש להעלות מסים, שגם כך נופלים על פלח קטן. הנה הנתונים שפרסמנו לפי כשנה וחצי תחת הכותרת "משלמי המס הפראיירים של ישראל":

ניתן לחלק את האוכלוסייה העובדת בישראל לשלוש קבוצות: הראשונה היא האוכלוסייה השקופה לחלוטין, אוכלוסיית השכירים שנתוני ההכנסות שלהם גלויים ומועברים על ידי המעסיקים לרשויות המס. זו האוכלוסייה העיקרית. האוכלוסייה השנייה, השקופה למחצה, היא העצמאים. נתוניה אמנם עוברים למערכת המס, אבל כנראה לא באופן מלא. יסלחו לנו העצמאים על ההכללות, אבל התמונה ברורה מאוד: יש לא מעט שמסתירים לא מעט מהכנסותיהם.

האוכלוסייה השלישית, הלא-שקופה לחלוטין, היא של מעלימי המס. סוד די גלוי הוא שהיקף הכלכלה השחורה בישראל מגיע ליותר מ-20% ואף נושק ל-25% מהתמ"ג. כלומר, משהו כמו 200-300 מיליארד שקל מתגלגלים במשק בלי שהמדינה מצליחה לשים עליהם את ידיה. ההשוואות העולמיות אינן מחמיאות כלל: אנחנו קרובים יותר לארגנטינה, לאיטליה, ליוון ולטורקיה ורחוקים מאוד ממדינות כמו שווייץ, ארה"ב, יפן ובריטניה (8%-12% בלבד מהתמ"ג).

הכלכלה השחורה העצומה הזאת, רבע מהכלכלה הרשמית, מתורגמת לאובדן הכנסות ממסים בהיקף עצום של כ-20-30 מיליארד שקל בשנה, 10%-15% מסך הגבייה הנוכחית (נחמה פורתא: מעלימי המס לפחות משלמים חלק ממנו באמצעות המיסוי העקיף). תיכף נראה מי משלם את מחיר ההעל מות האדירות הללו.

נתוני מינהל הכנסות המדינה האחרונים התבססו על המספרים של 2008, שקודמו בחלקם לערכים של 2011. הם כוללים כ-2.866 מיליון שכירים (האוכלוסייה השקופה) וכ-438 אלף עצמאים, כולל מנהלי חברות. כל אלו יצרו הכנסות ברוטו של כ-410 מיליארד שקל והעבירו למדינה מסים ישירים בהיקף של כ-85 מיליארד שקל - כ-55 מיליארד שקל ממס הכנסה וכ-30 מיליארד שקל מדמי ביטוח לאומי ומס בריאות. שיעור המס הממוצע, אם כן, עמד על קצת יותר מ-20%. שיעור מס הכנסה מתוכו עמד על כ-13%, והשאר, 7%, ביטוח לאומי ומס בריאות. באוצר משתמשים בדרך כלל בנתונים הללו כדי להוכיח לנו שהמיסוי הישיר בישראל הוא נמוך. כן, הוא אכן נמוך, אבל רק לכאורה ולמראית עין, כי המיסוי הישיר הוא רק חלק מהתמונה. הנה כמה מספרים שיבהירו אותה.

52.3% - זה שיעור היחידים (שכירים ועצמאים) הנמצאים מתחת לסף המס, לעומת 49.7% ב-2011 ו-51.2% ב-2010. זו תמונת מצב עצובה, המעידה מצד אחד על רמת השכר הדי עלובה בישראל, ומצד אחר על מנגנון ההטבות של נקודות הזיכוי. סף המס הנמוך ביותר הוא כ-4,800 שקל לגבר וכ-5,700 לאישה ללא ילדים, והוא מגיע לכ-11 אלף שקל לאם לארבעה ולאב לשני פעוטות (עד גיל 3). חשוב להדגיש: מדובר במס הכנסה בלבד. אלה שאינם מגיעים לסף המס משלמים מסי בריאות ודמי ביטוח לאומי (לרוב 12% מהשכר), וכמובן מסים עקיפים בשפע (מע"מ וכדומה). הנתון המפתיע לכאורה הוא ששיעור העצמאים מתחת לסף המס בשלוש השנים האחרונות עמד על כ-33%-35% (אתם מאמינים לזה? לכן קראנו לאוכלוסייה הזאת שקופה חלקית).

17% מאוכלוסיית היחידים, המורכבת ברובה משכירים, שילמו בשנת 2011 כ-76% מסך המסים הישירים (!), כ-84% מסך מס ההכנסה וכ-62% מסך דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות (ראו טבלה). זה המספר שמבטא בצורה הטובה ביותר את התסכול של מעמד הביניים. למעשה, השכירים בשלוש מדרגות השכר העליונות משלמים את רוב המסים הישירים בישראל, והם הנושאים בנטל המיסוי המטורף (במיוחד הישיר אבל גם העקיף) של מדינת ישראל. לכן הדרישה של בנק ישראל היא כה מופרכת.

וכך הם מתפלגים: 1.8% מהיחידים, כ-64 אלף איש בלבד, שהשתכרו כ-40 אלף שקל בחודש ויותר, ריכזו כ-13% מההכנסות ברוטו ושילמו כ-34% מסך תשלומי מס ההכנסה. חלקם של יחידים אלה בתשלומי מס בריאות וביטוח לאומי הוא כ-16% בלבד בשל הגבלת תשלומים אלה בתקרה.

כ-6% מהיחידים, שהשתכרו בין 21 אלף שקל ל-40 אלף שקל, ריכזו כ-20% מההכנסות ברוטו ושילמו כ-33% מתשלומי מס ההכנסה וכ-27% ממסי הבריאות וביטוח לאומי. והשכבה האחרונה, הנושאת בעיקר הנטל: כ-8% מהיחידים, שהשתכרו בין 14 ל-21 אלף שקל, ריכזו כ-16% מההכנסה ברוטו ושילמו 18% ממסי ההכנסה וכ-20% מתשלומי הבריאות ומסי הבריאות. זאת אוכלוסיית הפראיירים, זו האוכלוסייה שלכאורה משתכרת "היטב" אבל נושאת על גבה ומסבסדת סקטורים אחרים, בין היתר את ה"לא שקופים". כשהמדינה גובה מסים מגוונים כדי להחזיר אותם לאזרחים בשירותי בריאות, חינוך ורווחה, היא לוקחת יותר מדי מה"שקופים" כדי לשרת גם את ה"לא שקופים", וגם דברים נוספים כמו פנסיות תקציביות מנופחות.

זה ממש לא שייך לעובדי סקטור ציבורי, אלא למנגנון שלם שלא משלם מסים, בין אם תאגידיים (תכנוני מס חוצה גבולות), או פרטיים (שומות של עשירים וכלכלה שחורה).

בחירות לכנסת ה - 20 / איור: גיל ג'יבלי
 בחירות לכנסת ה - 20 / איור: גיל ג'יבלי

שכירים משלמים מיסים
 שכירים משלמים מיסים

התפלגות השכר במשפחת עובדים
 התפלגות השכר במשפחת עובדים