מארק נופלר ומארק אלמונד הוותיקים מוציאים אלבומים חדשים

מארק נופלר מהדייר סטרייטס ומארק אלמונד מסופט סל - שני כוכבי-העל הבריטיים משנות ה-80, שכה שונים זה מזה - מתחדשים באלבומים מוצלחים

מארק נופלר / צילום: שאטרסטוק
מארק נופלר / צילום: שאטרסטוק

הם צמחו כמעט במקביל, באנגליה של אמצע וסוף שנות ה-70, ומאז ועד היום מייצגים ערכים כמעט הפוכים.

המארק האחד, נופלר, הפך את הדייר סטרייטס לאחת מלהקות הרוק המסורתיות הגדולות של זמנה. נופלר היה לגיבור גיטרה, למפיק ולמלחין פסקולים מבוקש, ולאחד האמנים העשירים של דורו. המארק השני, אלמונד, יצר פופ חלוצי ומסעיר כחלק מהצמד "סופט סל". גם עם להקתו הנוספת "מרק והממבס" ובאלבומי הסולו שלו, עירבב קברט וקיטש, אלקטרוניקה ושנסון, אירוניה ומלודרמה, ניסיוניות ומסחריות.

נופלר המאנפף נתפס כמי שמיד אחרי פרוץ מהפיכת הפאנק השיב למצעדים את גיטרות הרוק הוותיקות עם הסולואים הארוכים ועם ערכים סותרי פאנק של נגינה והפקה מעולים.

אלמונד, מראשית דרכו, בלט כאחת הדמויות היותר מיניות וצבעוניות שלצד אני לנוקס, מוריסי וג'ימי סאמרוויל, שאף הוא הוציא לאחרונה אלבום חדש, הציעו בשנות ה-80 קשת חדשה של מגוון אפשרויות להגדרה מגדרית בתרבות הפופ. עכשיו לשניהם יש אלבומים חדשים ומוצלחים. אצל נופלר מדובר ב"יותר מאותו הדבר" אבל ברמת עשייה טובה מאוד. אצל אלמונד זו ממש התחדשות והתחיות.

אחרי שאלמונד הצהיר לפני כמה שנים שלמרות המשך פעילותו ינטוש את היצירה של שירים חדשים, המפיק-מעריץ כריס ברייד מיאן להשלים עם הגזירה והחל לחזר אחריו במיילים. ברייד, אנגלי עם קריירה בארה"ב, עם קרדיטים בעבודות של לנה דל ריי וביונסה, בריטני ספירז ודייויד גואטה ואחרים, החל לשלוח לאלמונד רעיונות. הם החליפו קובצי מוזיקה ומיילים, אלמונד חיבר מנגינות לשירה ומילים מעל הפלייבקים של ברייד, וכך נוצר אלבום שלם.

השניים החליטו במהלך העבודה שלא ייפגשו פנים מול פנים ולא ישוחחו בטלפון עד לתום ההקלטות, וכך אכן קרה. אלמונד הרוויח התחדשות וכמה שירים ממש טובים, וברייד, שקצת סבל מעבודות על שירים בודדים שפוזרו בין הרבה אמנים, קיבל כאן אלבום שלם משלו. אלמונד רואה באלבומיו מעין הצגות עם התחלה, אמצע וסוף, ולכן גם הנוכחי מחולק לכאורה לשלוש מערכות, כשבפתיחה, בסיום וביניהן חוצצים קטעים כליים. הרעיון של ברייד מאוד ברור כאן: לחזור לסממני ההיכר של אלמונד ב"סופט סל" ולעדכן אותם כ-30 שנה קדימה. זה עובד לא רע באופן כללי, ובוודאי נשמע חיוני ומעניין הרבה יותר מהאלבום העייף והמהורהר האחרון שאלמונד הוציא בשנה שעברה. Earthly הוא פופ מעולה, ול-Life in My Own Way יש לחן פסנתרי קברטי מצוין. אבל שיא האלבום מגיע בדואט של אלמונד עם בת' דיטו, ב-When the Comet Comes.

דיטו, הסולנית של "גוסיפ", כבר ביצעה לפני שנה מחווה דומה לגיבורי עבר שלה כששרה עם דבי הארי ולהקת בלונדי. דיטו לא רק משאירה לאלמונד טייק שירה מצוין. היא גם מצדיעה לאמן בן ה-57 , כאייקונית פופ-אופנה-מגדר בת 34 שהייתה יכולה להיות ביתו כרונולוגית, אבל בכרוניקות של התרבות נחשבת כמי שהשתלשלה ממנו משהו כמו 4-5 דורות אחריו בפופ.

חלק מהקסם של אלמונד טמון באומץ שבו הוא כיכב כגיבור גאה באלף שעבר, בתרבות הרבה יותר חשוכה והומופובית. אבל הוא בראש ובראשונה מגיש שירים מצוין. למשל אחד הבודדים בפופ שבימי סופט סל יכל לחדש שיר, את Tainted love ששרה במקור הפנטסטי גלוריה ג'ונס, ולהגיש ולעצב אותו מחדש, כך שגרסתו תהיה נצחית יותר מהמקור. השירה שלו לא מזדהרת בכל שיר, והיא זקוקה למנופים גבוהים, בעיקר בלחנים. אבל כשזה קורה כאן, כמו בשירים שהוזכרו, התוצאה מעולה.

מארק נופלר / צילום: שאטרסטוק
 מארק נופלר / צילום: שאטרסטוק

נעל ישנה ונוחה

אצל מארק נופלר יש הרבה פחות חידושים, ואלבומו החדש עושה הכל כדי לתפקד כנעל ישנה ונוחה. הוא נפתח בשיר שמתחיל ונסגר עם גרוב התופים שכה מאפיין את "טייק פייב" של דייב ברובק, ובאמצע נכנסים בו חלילים איריים, והגיטרה החשמלית של קנופלר, וכל כולו כאומר: "באתם הביתה". כבכל אלבומי הסולו שלו, נופלר טוב יותר, לטעמי, בקטעים היותר אקוסטיים ופחות קצביים. וזה נכון גם כאן, פרט לחריג שהוא הרצועה הכי חזקה פה: ב"עצמות שבורות" קנופלר מייצר בלוז שמצדיע להרכב הטוארגי המופלא "טינאריוון". בלוז אפרו-אמריקני של מחיאות כפיים מהסהרה וגיטרות חשמליות מהמיסיסיפי. טינאריוון חדרו לתודעה המערבית לפני שמונה שנים, וזה בעצם ההד העדכני יחסית היחיד באלבום של נופלר, 65, שבעיקר מפגין יכולות הלחנה וכתיבה גבוהות. כל שאר השירים נשמעים כמו נופלר הוותיק כשהוא משוטט במחוזות של אמנים ותיקים ממנו שהיוו לו השראה. Skydiver מצדיע לריי דיויס מהקינקס, ו-Lights Of Taormina הוא אחד השירים היפים של נופלר אי פעם. הוא מכליא בין חלק מלחן מאחת הקלאסיקות של ידידו בוב דילן, Visions of Johanna ללהיט הפופ הנפלא והעתיק של דוק פומוס, Save the last dance for me. "האורות של טאורמינה" מדגים יפה את נופלר במיטבו: נגן עם טביעת אצבעות ייחודית ביותר, מגיש עם קול מזוהה, ומלחין שמסוגל להיכנס לשדות שנחרשו מאות אלפי פעמים לפניו, ועדיין לצאת מהם עם יבול מקורי משלו. אלבום חובה לחובביו.

* מארק נופלר: "Tracker" / מארק אלמונד: "The velvet trail" - ציון 7 לשניהם

המספרים של מארק נופלר
 המספרים של מארק נופלר