השמן התנפח והרזה הצטמק

תעסוקה ואבטלה הם אחד הנושאים החשובים לכל משק. סיכום הנתונים בישראל לשנת 2014, באשר לתעסוקה במשק נחזים כמעודדים ביותר. תוספת של 106,300 מקומות עבודה, גידול של 3% בשוק העבודה, וירידה לשיעור אבטלה מהנמוכים בעולם - 5.3%.

אמנם רבות מן המשרות אינן מלאות, ובחלק מהן השכר אינו גבוה, אך עם זאת, אלו נתונים מרשימים שהרבה מדינות בעולם כיום, ורוב ארצות המערב היו שמחות להשיג אותם בכלכלות שלהן.

אולם עיון וניתוח יותר מעמיק של הנתונים מצביע על מגמה של שינוי מבני העלול לבלום את הצמיחה, ואפילו להסיג את המשק לאחור בכל המובנים, לרבות ההוצאה התקציבית וההשקעה בשירותים החיוניים לציבור.

מתברר, כי כמעט מחצית מכל תוספת המועסקים, 48,400, הייתה במגזר הציבורי, עלייה של 4.3, בעוד שהגידול במספר המועסקים במגזר העסקי, היה רק 2.3%. תופעה זו אינה מקרית. היא פועל יוצא של מגמה מתמשכת שהתקבעה מול היעדר נכונות של ממשלות ישראל להתמודד עימה בדרך מושכלת.

לדוגמה, בעשור שהסתיים בשנת 2013, בעוד הגידול בכלל האוכלוסייה על פני תקופה של 10 שנים עלה מכ-6.74 מיליון איש ל-7.98 מיליון, עלייה של 18.3%, מספר המועסקים במגזר הציבורי קפץ מ-910,345 עובדים לכמעט 1.2 מיליון, גידול עצום של 29.3%. ובמספרים עגולים יותר: לעומת גידול האוכלוסייה ב-18%, גידול של כמעט 30% במספר המועסקים במגזר הציבורי. מצב שהוא לא הגיוני, בלתי-נסבל, שכן אין לו תמיכה בשיפור רמת השירותים.

מהשוואת שני החתכים המרכזיים במשק, מספר המועסקים במגזר העסקי והגידול באוכלוסייה, עולה כי חלקם של המועסקים במגזר הציבורי ממשיך להמריא בהתמדה. זהו שינוי מבני, שהולך ומתבסס כדרך קבע, שקשה מאוד יהיה לשנותו, דרך עוד איזו רפורמה, כי אי-אפשר לשנותו בדרך של פיטורים, לדוגמה, כפי שהוכיח ניסיון העבר. ומה שמדאיג עוד יותר, שלא נעשה עד היום מאמץ מושכל ורציני לבלום את הגידול זה ואת המגמות המחזקות אותו.

וכך, המצב כיום הוא, שעל קצת פחות משני עובדים במגזר העסקי, יש עובד אחד במגזר הציבורי.

מדי שנה מתפרסמים בדוח הממונה על השכר במשרד האוצר נתוני חריגות השכר הבולטות במגזר הציבורי. דוח, שהוא בעצם הצהרת קבע על עליבות רשויות המדינה בהתמודדות מול הנעשה במגזר הציבורי.

קצת קשה להבין דוח זה ואת העומד מאחוריו. אם מדובר בחריגות שכר, הרי שהן נעשות שלא כדין; ואם כך, מדוע משרד האוצר ונציבות שירות המדינה לא משכילים להתמודד ולחסל את התופעות האלה. האם אין דרך לבלום חריגות אלה.

יתר על כן, מסתבר שחריגות השכר במגזר הציבורי אינן ה-בעיה ה-אמיתית. הבעיה האמיתית היא, כפי שעולה מהנתונים, התוספת הלא-נשלטת של מקומות העבודה במגזר הציבורי. ראוי היה שהממונה על השכר במשרד האוצר, יחד עם נציבות שירות המדינה, יפרסמו כל רבעון דוח מפורט על תוספות מקומות העבודה במגזר הציבורי, שבו גם יוסבר אם ומדוע הן אכן היו נחוצות, לאיזו מטרה ובאיזו מסגרת אישורים.

דוח כזה חייב להיות רבעוני ולא חד-שנתי, שכן דוח שנתי הוא היסטורי ודוח רבעוני מחייב לנקוט פעולה. הציבור הנושא בעלות המגזר הציבורי, זכאי לדעת מה הם מקומות העבודה שנוספו במגזר הציבורי, הממומנים על-ידי משלם המסים, לאיזו מטרה נוצרו, ואם הם אכן חיוניים למשק. מעבר לסוגיה זו ומול ההתעלמות הנמשכת מבעיית מבנה התעסוקה במשק, הממשלה הבאה, בהובלת ראש-הממשלה עצמו, תהיה חייבת להכין תוכנית אופרטיבית כוללת שתשנה לא רק את התגמול והתמרוץ במגזר הציבורי, אלא קודם כול את מבנה המגזר הציבורי כולו.

נזכיר, כי זהו אותו נתניהו שבעת כהונתו כשר האוצר ב-2003, האיר בעיה זו, וטבע את משל "השמן והרזה" - האיש הרזה (המגזר הפרטי) שסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי). מאז חלפו 12 שנים, ונראה שהדימוי והבעיה פשוט נשכחו.

אחד הדברים הראשונים שאותם צריך לעשות בתיאום עם ארגוני העובדים, הוא מעבר מניידות פנים-ארגונית של כל אחת מיחידות המגזר הציבורי, לשיטת ניידות לרוחב המגזר הציבורי כולו. דבר שיזרים דם חדש במגזר הציבורי ויאפשר לעובדים לשנות משרות שכבר נשחקו בהן מכוח שגרה מנוונת; ויאפשר אתגרים אישיים חדשים.

ניידות כזו ניתנת לביצוע ללא פגיעה בזכויות העובדים. מי שכבר נקלט במגזר הציבורי, ומתכוון להמשיך בו כל שנות עבודתו, שהם הרוב, מוטב לתת לו גם הזדמנות יותר הוגנת להחליף משרות ומקומות עבודה בתוך המגזר הציבורי. כמו מעבר ממשרד החינוך לחברה ממשלתית, ממרכז השלטון המקומי למשרד הרווחה, וכך הלאה.

אם לא נשכיל כבר בקרוב להתמודד עם הבעיות האלה, נשלם על כך מחיר יקר מאוד, וכל התוכניות החברתיות השאפתניות לא יהיו ניתנות למימוש. ההוצאה התקציבית למימון כוח-האדם במגזר הציבורי עצומה והיא כבר היום החלק הגדול ביותר בתקציב המדינה. ואם לא נעצור אותה, היא תגדל פלאים ותספוג מכולנו משאבים נוספים.

הכותב הוא נשיא איגוד לשכת המסחר