חוקרים מגלים את תחושת ההתפעמות - וממליצים בחום

פסיכולוגיה, משחר לידתה, העמידה במרכז את העיסוק ברגשות השליליים. היא ניסתה בדרך-כלל למגר או לצמצם אותם, ולא התעניינה כל-כך בעידוד רגשות חיוביים. הדבר השתנה באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, עם עלייתה של הפסיכולוגיה ההומניסטית, שלפיה ניתן לשפר את איכות החיים לא רק על-ידי צמצום הרע אלא גם על-ידי הגברת הטוב. "הפסיכולוגיה החיובית", כפי שקוראים לה היום, הייתה בשיא האופנה בשנות ה-90 וה-2000, בזמן ששטף אותנו גל עצום של "מחקרי אושר". פסיכולוגיית האושר הזאת הציעה לכל אדם לשפר את חייו, לא רק למי שחושב שיש לו בעיה.

אולם למרות השינוי החד בגישה, רגשות חיוביים סובלים עדיין מבעיות הגדרה. בעוד שאנחנו יודעים היטב להבחין בין כעס, פחד, עצב, קנאה ובדידות, ומחקרים שונים דקדקו בנימי הנימים של הרגשות הללו, האם אנחנו יודעים להבחין באותה מידה של הצלחה בין אושר, שמחה, נחת ושביעות רצון? גם מחקרי האושר למיניהם נטו לקבץ אותם תחת מטרייה אחת גדולה של "רגשות חיוביים". רק בשנים האחרונות מתחילים להפריד ביניהם ולעמוד על ההגדרה המדויקת של כל אחד מהרגשות הללו.

בין הרגשות החיוביים, אחד שזכה לתשומת לב מחקרית מעטה במיוחד וכעת מתחיל לעלות על הרדאר הוא רגש ה-awe. התרגום הרשמי לעברית הוא "יראה", אבל לא לכך מכוונת שורת המחקרים עליו. תרגום מדויק יותר, גם אם לא מושלם, יהיה "התפעמות".

בין החוקרים יש עדיין מחלוקת על ההגדרה המדויקת של הרגש הזה, אולם הם מסכימים שזהו קודם כול רגש שמתעורר בתגובה לגירוי מסוים, שאפשר להגדירו "נשגב". זאת לעומת רגשות חיוביים אחרים, שאינם נובעים בהכרח מגירוי מסוים אלא אפשר לחוש בהם באופן עצמאי.

אפקט הגודל

"אחרי כמה שנים של דיונים, הגיעו החוקרים להסכמה הבאה לגבי הרכיבים של ההתפעמות", מסבירה פרופ' מלני ראד מבית הספר למינהל עסקים באואר באוניברסיטת יוסטון, ארה"ב, "ראשית, היא מתרחשת כאשר הגירוי שאנחנו עומדים מולו נתפס כ'גדול' (Vast). הגודל אינו חייב להיות פיזי, אבל לעתים קרובות אכן דובר בגירוי גדול פיזית, למשל מפל מים ענק, הרים נישאים, קניון תלול ועמוק. גם באמנות, אם היצירה היא בעלת ממדים מרשימים, הסיכוי רב יותר שהיא תעורר התפעמות". עם זאת, לעתים הגודל הוא במובן אחר - למשל מבנה היסטורי, שהוא עצום מבחינת מספר השנים שהוא שרד, הופעה של אדם בעל כשרון יוצא דופן וכדומה.

קחו למשל את המקרה הבא: נתקלתם ברחוב באיש יפה מאוד שהוא גם מפורסם. חלקנו נהיה אדישים לכך לגמרי, הפרסום לא מעניין אותנו. אבל באחרים, המפגש יעורר מעין יראה, לאו דווקא משום הערכת כשרונו אלא משום המחשבה על כל האנשים שמכירים אותו מלבדנו, על החיים הרבים שהוא נגע בהם באופן רגעי בדרך כזאת או אחרת, על כל המסכים שפניו הופיעו על גביהם בו בזמן, על כל האנשים החשובים באמת והמשפיעים באמת שיודעים את שמו. באמצעות המחשבות הללו אדם מסוים עשוי להעניק לאותו מפורסם איכויות של "גודל" נתפס, שיגרמו לו לחוש במחיצתו רגשות שונים מאלה שיתעוררו בו בעקבות מפגש עם אדם אחר, יפה או מוכשר באותה מידה.

הרכיב השני הדרוש לחוויית ההתפעמות הוא החידוש, או כפי שמגדירה זאת ראד: "חוסר היכולת להכיל את הגירוי במבנים הקוגניטיביים הקיימים". כלומר, הגירוי הוא מפתיע, אינו נכנס למסגרות מחשבה קיימות, וכדי להכיל את החוויה החדשה, יש לשנות משהו בתפיסת העולם הקיימת. לכן לעתים קרובות מתייחסים לחוויות הללו כאל חוויות ש"פותחות את הראש".

יש משפחה שלמה של רגשות קרובים ל-awe, אבל חסר בהם את אחד הרכיבים שהזכרנו. למשל, הפתעה במובנה החיובי - היא אמנם עונה להגדרת החידוש, אבל אין בה בהכרח דבר מה "גדול" והתחושה לא תמיד נעימה. או פליאה (wonder; ראו מסגרת) - יש בה תחושה נעימה ומרכיב של "פתיחת המחשבה", אבל היא אינה מתעוררת דווקא מול משהו נשגב. גם הערצה שייכת למשפחה. יש בה רכיב הגודל אך לא בהכרח "פותחת ראש".

חשש וביטחון במקביל

פרופ' ולדימיר קונצ'ני, מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת סן דייגו, מוסיף לרשימת המרכיבים החיוניים תחושה מסוימת של חשש ושל דבר מה נדיר. "אתה מרגיש באותו רגע בר מזל שזכית לראות או לשמוע את זה", הוא אומר.

קונצ'ני הגיע לחקר ההתפעמות מתוך הפסיכולוגיה והפילוסופיה האסתטית. "הרגשתי שתחום הפסיכולוגיה של הרגשות ביחס לאסתטיקה לא לגמרי מתאר את קשת הרגשות שאני באופן אישי חווה ביחס לאמנות. במאמר בשם 'אסתטיקה ואחיותיה', תיארתי קשת של חוויות פסיכולוגיות שעוברים אנשים בזמן שהם נחשפים ליצרית אמנות מרשימה. ידעתי שכשאני נחשף ליצירת אמנות יוצאת דופן באמת - בין אם אמנות פלסטית ובין אם מוזיקה, שאלה תחומי האמנות שבהם אני מעורה - עובר עליי דבר מה יוצא דופן. זוהי חוויית-על שמעוררת בי צמרמורות של ממש. מחקרים מאוחרים יותר גילו שכ-50% מהאוכלוסייה מגיבים בצמרמורות כאלה לחוויה אמנותית יוצאת דופן וכי מי שחווה זאת, מבחינתו זו אפילו לא חוויה נדירה".

לדברי קונצ'ני, הוא יכול להיזכר בכל חוויית התפעמות שהייתה לו מאז הראשונה, בגיל 8. הוא גדל בבלגרד שבסרביה, אך משפחתו הרבתה לנדוד. "הפעם הראשונה הייתה למראה הפנתאון באתונה", הוא מספר. "ידעתי שאני עומד לראות אותו וידעתי איך הוא נראה, אבל הרגע הזה שבו עמדתי מולו מילא אותי באקסטזה שלא חוויתי לפני כן. הפעם השנייה הייתה רק כעבור שבע שנים, בגיל 15, בקוסובו שבסרביה (טוב, אני יודע מה אומרת הפרופגנדה האמריקאית על זה, אבל מבחינתי קוסובו היא בסרביה, ואתם הישראלים בטח מבינים אותי), מול מנזר דצ'ני, שהוקם ב-1335 על-ידי אחד המלכים הסרביים, דושן. לבן שלי קוראים דושן, בגלל החוויה הזאת".

קונצ'ני טוען שבחוויה הזאת יש אמנם רכיב של פחד, אבל אם תוצף בפחד או תהיה שרוי במצוקה, לא תהיה פנוי לחוש התפעמות. לכן החשש צריך להיות מלווה בביטחון מסוים. כך, למשל, מי שעומד מעל מפלי הניאגרה במקום בטוח יכול לדמיין את ההרגשה בנפילה למטה. הוא יחוש חשש וביטחון בו בזמן - תחושות המעודדות רגש של יראה.

ראד מסכימה שההתפעמות מאופיינת בחוסר ביטחון כלשהו, משום התחושה שמה שאתה רואה מעורר בך מחשבות שהן מעבר לעולם שאתה רגיל בו, "אבל זו אחת הנסיבות היחידות שבהן ערעור כזה על תחושת הוודאות שלנו בעולם הזה נחווית כדבר חיובי".

נדלק בקלות ונכבה בקלות

לדברי קונצ'ני, רגש ההתפעמות הוא ייחודי משום שניתן לכבות אותו בקלות. ברגע שתפסיק לחשוב על הגירוי ומשמעותו, אפילו אם הוא נמצא מולך - תיעלם ההתפעמות. רגשות אחרים, במיוחד השליליים שבהם, הרבה יותר קשה "לכבות".

"יש פה גם עניין של הקשר", מוסיף קונצ'ני. "למשל הכותל המערבי יותר מרשים בירושלים מאשר אם יעתיקו אותו למלון בלאס וגאס, אז הוא סתם מגוחך".

- אולי כותל בלאס וגאס מעורר יראה משום המחשבה על הכסף שנשפך כדי להקים אותו במדבר.

"אולי. לא מבחינתי".

הדוגמה של הכותל אינה מקרית. לרגש ההתפעמות יש קשר חזק לדת. יש שיאמרו שאנחנו מרגישים בה משום שאנחנו מתקרבים לאלוהים. חוקרים אומרים שדתות ניצלו את הרגשות הללו -הרחבת המחשבה והמוכנות להתנסות בחוויות חדשות, תחושת הקטנות המלווה לעתים אפילו בחשש קל - כדי "לשווק" את הדת. אולם גם מי שלא חושב שאלוהים מתגלה בחוויית ההתפעמות עשוי לומר שהיא נותנת תחושה של "הצצה לסודות היקום, למסתרי היקום".

מה יוצא לנו מזה

בעוד המחקרים הראשונים של ההתפעמות ניסו בעיקר להגדיר את הרגש בהתאם למה שידוע ממחקרי האסתטיקה והפסיכולוגיה, בשנים האחרונות החל גל של מחקרים אמפיריים. "חוקרים, וביניהם אני, ניסו לגזור מן ההגדרה ניבויים לגבי מה יכול לקרות לאדם בסיטואציה של היפעמות. אם הניבויים יתגלו כנכונים, כנראה הגדרנו את הרגש נכון", אומרת ראד.

אחת מקבוצות החוקרים טענה, למשל, שאם החוויה מותירה אדם פתוח רגשית לעיבוד מידע חדש, הרי שבזמן החוויה הוא אמור להיות מסוגל לעבד מידע חדש באופן ממוקד ומעמיק. ועל כך גם הצביעו ממצאיהם בניסוי. ראד עצמה חקרה את הזמן. "החוויה של הפיאה היא מאוד כובשת, היא ממקדת את תשומת הלב של האדם ברגע ההווה. המוח שלך פחות נודד למחשבות על העבר והעתיד. במצב כזה, אנשים אמורים לחוש שיש בידיהם יותר זמן פנוי, וזה אכן מה שמצאנו. אנשים שחוו התפעמות גם טענו שהזמן הוא משאב זמין. הם היו מרוצים ונינוחים מהמחשבה הזו, פתוחים יותר לנדב מזמנם לאחרים ונכונים יותר להשקיע זמן בחוויות חדשות, שנראות פתאום הרבה יותר מעניינות. אנשים פתאום רוצים לבשל ארוחות ממצרכים חדשים, במקום להשתמש במוצרים קפואים, או להכין מתנות לבד במקום לתת משהו קנוי".

לדברי ראד, מחקרים נוספים שטרם פורסמו מראים שתחושת הקטנות שמעוררת חוויית ההתפעמות גורמת לאנשים לחוש צניעות בלי להתבאס מזה. "עד היום האסטרטגיה העיקרית בניסיון לגרום לאנשים לחוש כך הייתה להפחיד אותם או לגרום להם אי-נוחות. התפעמות עושה זאת באמצעים חיוביים", היא אומרת.

אחת הטענות שנשמעו בעבר ביחס להתפעמות הייתה שהיא אינה יכולה להיות רגש בסיסי של האנושות, כלומר רגש אוניברסלי שאינו תלוי תרבות, משום שאין הבעת פנים ייחודית הקשורה בה. אולם ראד טוענת שמחקרים חדשים כן מצאו הבעת פנים המאפיינת אנשים שחווים התפעמות בעמים ובתרבויות רבים - הרפיה של תווי הפנים עם מבט המופנה מעט מעלה.

לפי הדברים הללו נראה שההתפעמות יכולה להשתלב היטב בתפריט של הפסיכולוגיה החיובית, כחוויה שאם נשכיל לחפש אחריה ולמצוא אותה, איכות חיינו תשתפר. אבל קונצ'ני לא מתרגש מזה. "חקר האושר לא מעניין אותי והוא לא מניע אותי, ולכן אני לא מכיר מחקרים שקשרו בין ההתפעמות לאיכות החיים היומיומית של האנשים, אבל אני כן יודע שאנשים מדברים על החוויות הללו כיוצרות את האדם שהם", הוא אומר.

- האם ניתן בכלל להזמין חוויות התפעמות לחיינו, יש לנו שליטה בזה?

ראד: "אני לא חושבת שהחוויות הללו חייבות להיות נדירות. לא כל חוויה היא 10 בסולם ה-WOW. יש גם חוויות התפעמות קטנות שהצלחנו לייצר במעבדה. למשל, הקרנו לאנשים סרטון שבו אנשים אחרים הולכים ברחוב ונתקלים פתאום בדברים ענקיים מחוץ להקשר שלהם, למשל לווייתן. לקבוצת הביקורת הקרנו סרט שבו אנשים נתקלים בתהלוכה מאוד שמחה וצבעונית אבל לא ענקית וחריגה מאוד בעולם. ראינו שהסרט מייצר 'מיני-התפעמות'. במקרים אחרים השמענו מוזיקה, הראינו תמונות מ'נשיונל ג'יאוגרפיק'. על רבים הדברים האלה עשו את פעולתם".

קונצ'ני: "אף שאני חושב שחוויות ההתפעמות הן נדירות, אני בכל זאת חושב שניתן לחפש אותן באופן אקטיבי, והן לאו דווקא נשחקות. הייתי בתערוכה מרהיבה בטייט גאלרי בבריטניה, של האמן האיסלנדי אולפור אלייסון ('פרוייקט מזג האוויר', תערוכה שהציגה שמש ענקית במרכז חדר מואר - ג"ו), וחזרתי לשם בכל שבוע כדי לראות זאת שוב, ובכל פעם נפעמתי מחדש. שאלתי אנשים שיצאו מהתערוכה איך הם הרגישו, ורבים השתמשו במילה awe. רבים אמרו, 'בזכות זה, הטיול שלי ללונדון היה שווה".

לא חייבים ללכת רחוק כדי להתפעם. "מוזיקה מעוררת התפעמות באנשים רבים, והיא זמינה", אומרת ראד, "הקשיבו למוזיקה שחדשה לכם. טבע מעורר התפעמות, אז חפשו אותו אפילו בעיר. עלו על המגדל הכי גבוה בעיר ושנו את הפרספקטיבה שלכם. צריך קצת למתוח את עצמך, אבל לא עד קצה העולם".

תתפלאו, גם במקום העבודה

פרופ' ארנה קרלסן מבית הספר למינהל עסקים בנורבגיה (BI) חוקר את הפליאה, רגש-אח להתפעמות, והקשר שלה להצלחה במקום העבודה. "אני חושב שעד היום הדברים הללו לא נחקרו, כי לחקור פליאה זה קצת לעקר אותה", הוא אומר, "אני הגעתי לזה כחוקר התנהגות ארגונית, כשביקשתי לחקור באילו נסיבות אנשים מבצעים עבודה יוצאת דופן באיכותה. גיליתי שהעובדים המצליחים בכך הם לעתים קרובות כאלה שיש להם איזו פליאה ביחס לעבודתם. למשל, החוקר שסקרנותו בלתי נגמרת והוא ממשיך וממשיך לתחקר מקרה שהוא לא מבין. דוגמה אחרת היא של האדריכל שנבחר לתכנן את אתר הזיכרון לנספים במגדלי התאומים. הוא טען שמול המשימה חש תמהיל זר לו של ייאוש ותקווה, וזה מה שניסה לתחקר בפרויקט ולהעביר למבקרים. אלברט איינשטיין אמר פעם שאדם שלא עוצר לרגע כדי להתפלא, ולא עומד נפעם מול העולם, הוא פחות או יותר מת, כי העיניים עצומות".

- ומה לגבי אנשים שעבודתם אינה מחקרית או יצירתית?

"ישנו טיעון שהפליאה היא הבסיס לכל האמפתיה שלנו, לכל הקשרים והאהבה שלנו. זה בעל ערך כמעט בכל מקצוע, אפילו בתחום הלוגיסטיקה. אם אתה חושב שהאדם מולך הוא מסתורין בלתי נגמר, חייך יהיו מעניינים יותר תמיד. בעבודת צוות הפליאה עוזרת לשמר את האינטראקציה עד שהקבוצה מתאחדת סביב פתרונות מעניינים".

לדברי קלרסן הוא נמשך לחקור את הפליאה גם בעקבות שיחות הנפש שניהל עם בתו בגיל הגן. "מה זה באמת חבר? למה אני לא יכולה להיות שניים? איך יצרו את המילים? השאלות הללו משום מה תמיד עלו בנסיעות הארוכות שלנו", הוא מספר, "ילדים תמיד מסתקרנים ורוצים להרגיש את הפליאה".

- יש לזה גם חסרונות?

"כן. יש עת וזמן לכל דבר. פליאה איננה רגש מדרבן לפעולה ממוקדת, ל'תקתקנות'. הפליאה נדרשת כדי לרצות לחתור לעומקו של דבר, אבל אתה לא חותר בזמן הפליאה. אתה מתבונן. חוקר צריך למשוך את עצמו מתוך רגע הפליאה כדי לנתח, להגיע למסקנות ובעיקר לכתוב אותן".

- האם ניתן ליצור רגעי פליאה?

"אין לנו עדיין כל התשובות. המפתח הוא כנראה לראות את הלא רגיל ברגיל, ולשתף אנשים בצורת מחשבה שמוציאה מהם את הבלתי רגיל. למשל חוקר ששאל סוהרים בכלא 'מה אתם אוהבים בתפקיד', וגילה שהם אוהבים את מערכות היחסים ארוכות הטווח עם האסירים ואת השינוי שהם עושים בחייהם. ואז אנשים מתחילים לשאול 'מה זה בעצם כלא?'. זה מעורר פליאה. אז תגידי, איך זה מרגיש להיות את?"