על מתים ומושחתים

שיתייצבו מושחתי הציבור להסביר לנופלים למען המדינה למה חשבו שמותר להם לבזוז ולבייש

פאינה קירשנבאום / צילום: ארז ביטון
פאינה קירשנבאום / צילום: ארז ביטון

אנחנו קוראים ושומעים על פאינה קירשנבאום, אשת ציבור בכירה בכנסת ישראל, סגנית שר ועוד שלל תפקידים "בשירות הציבור". החשדות נגדה ונגד כמה מחבריה כבדים ובעיקר מכוערים מבחינה ציבורית. זה לא סתם לגזול כספים, אלא לעשות זאת מקופת המדינה, בדרך זאת או אחרת. בינתיים לכאורה, כמובן. היא לא האישיות הציבורית היחידה החשודה במעשי שחיתות.

אם תורשע, גם בזה היא לא תיצור תקדים בשירות הציבורי, שבכל תחום שלו יש מושחתים לרוב. אבל האם חטאו היחיד של איש ציבור שסרח הוא העבירה על החוק? האם אין במעשים אלה גם בגידה בנופלים, האנשים שנתנו חייהם כדי שתהיה לנו מדינה? מי שפוגע במדינה באופן הזה לא רק פוגע בערכי יסוד, אלא בוגד בזכרם של הנופלים שעל קורבנם המדינה מושתתת.

ניצול הקורבן

הם, המושחתים הציבוריים, צריכים לבקש את סליחתם של הנופלים. לבקש שימחלו להם על הפגיעה במפעל הלאומי שהם נפלו למענו. שילכו לבתי הקברות וישתטחו על קבריהם של אלה שהם מבזים את זכרם, מנצלים את קורבנם. שינסו להסביר להם, בלי שאף אחד שומע, למה חשבו שמותר להם לבזוז ולבייש את המפעל שחללי המלחמות נפלו למענו, "לעשות חיים" על חשבון החיים שנקטעו.

קלון אוטומטי

אנשי ציבור מורשעים נאבקים, כעניין שבשגרה, שלא יוטל עליהם קלון. אני חושב שהדבר הזה צריך להיות אוטומטי. ביום הזיכרון הזה, היום שבו אנחנו זוכרים את אלה שבזכותם אנחנו חיים, יש לקבוע שכל עבירה של איש ציבור תהיה מלווה בקלון ללא צורך בנימוקים ופסיקה. ללא הבדל בין קלה לחמורה. כל עבירה של איש ציבור נגד המדינה והציבור היא מעשה של קלון. קלון עליהם ועל זכרם.

בשביל זה אני קבור?

באותו האופן, מי שמחזיר מושחתים אלה אל החיים הציבוריים, לא משנה באיזה תפקיד, קלונם של המושחתים דבק גם בו. מי שגנב מקופת המדינה שלמענה נפלו הלוחמים חוזר לעסוק בענייני מדינה? האם היה זה לא הגיוני לו יצא הלוחם מקברו ובפיו שאלה-זעקה: בשביל זה אני קבור? בשביל שאנשים כאלה ישלטו במדינה וינצלו את מקורותיה? בשביל לתת מרחב פעולה למושחתים חסרי המצפון? החזירו אותי לחיים, ושהם יבואו במקומי! או לפחות תקיאו אותם מקרבכם. כדי שנדע ונראה שאתם באמת מכבדים אותנו ואת זכרנו - לא רק ביום הזיכרון, אלא בכל ימות השנה, לא רק בנאומים ובדקות דומיה - אלא במעשים. האם אנחנו לא ראויים לפחות לזה?