נתחיל בשורה התחתונה: כמעט כולנו עבריינים. לא רק ברמה החוקית פרופר - כפי שתגלו עוד מעט - אלא בעיקר כלפי עצמנו. כי אם יש משהו שאפשר ללמוד מעיון בחוקי העבודה האנכרוניסטיים, אלה שאף אחד אינו יכול לעמוד בהם ושאף אחד אינו באמת אוכף, הרי שזו ההבנה שאיפשהו, באמצע הדרך, נכנסנו לקצב קרייריסטי בלתי-נתפס.
החוקים האלה התאימו לעולם שבו בסיום יום העבודה לא התעסקנו בה עד הבוקר שלמחרת; עולם שבו הילדים שלנו קיבלו אותנו בארבע אחר הצהריים עד הערב; עולם של ביטחון תעסוקתי שבו היה קשה יותר לפטר אותנו.
כיום, החוקים האלה נראים מגוחכים - חלקם בצדק, כי מה לעשות שהטכנולוגיה שינתה את עולמנו ללא היכר; ואחרים פשוט מראים לנו ששכחנו בשביל מה אנחנו עובדים. הנה כמה דוגמאות.
לא עובדים יותר משמונה שעות
לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, כל עבודה מעבר לשמונה השעות מחויבת בתשלום שעות נוספות. בפועל, אם עובד יצא ביום אחד מוקדם יותר (נניח למסיבה של הילד בגן) וירצה להשלים את השעות למחרת, ייאלץ המעסיק לשלם לו יותר, שכן כל שעה מעבר לשמונה שעות מחויבת בתשלום שעות נוספות.
התגמול בעייתי במיוחד בענפים שבהם העובדים נוהגים לעבוד שעות ארוכות כדרך שגרה, כמו בהיי-טק, או בתקופות מסוימות כמו בעת הכנת הדוחות השנתיים בענף ראיית החשבון.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
