"דני קולינס" - הסרט ההוליוודי הראשון על כוכב רוק מזדקן

הנה הסרט ההוליוודי הראשון שגיבורו הראשי הוא כוכב רוק מזדקן. סרט מתוק, הסובל מכך שדווקא היתרון הגדול בפסקול שלו מעמיד בצל את מה שמתחולל על המסך. העלילה מתבססת על מקרה אמיתי שבו ג'ון לנון שלח מכתב לאמן פולק בריטי מתחיל בראשית שנות ה-70 והמכתב מעולם לא הגיע אל נמענו. "דני קולינס" מספר על כוכב רוק אמריקאי שכבר עשרות שנים לא כתב שירים חדשים. הוא מיצה עד זרא את העושר העצום ושלל הנשים והסמים שהתהילה סיפקה לו. והוא מחליט לשנות את חייו כשמנהלו מגלה מכתב עלום שכזה, שכתב לו לנון בעקבות אלבום הבכורה האיכותי והכושל של קולינס, שאחריו גיבורנו מכר את נשמתו לטובת להיטים חסרי משמעות אישית עבורו.

הפקת הסרט קיבלה אישורים לשימוש ב-9 שירים של לנון השזורים בפסקול, ואלה, מה לעשות, מגמדים את היצירה הקולנועית הסימפטית. תארו לעצמכם דירה ממוצעת מידות, חמה ונעימה, של משפחה אוהבת שריהטה אותה במיעוט אפשרויות כלכליות אבל בטוב טעם. והנה, על כמה מהקירות תלויות עבודות מקוריות של פיקסו, ואן גוך, או רמברנדט. הן בוהקות, ממגנטות ושואבות את מלוא תשומות העיניים והלב. הן מגמדות את יתר תכולת הבית. וכך בדני קולינס, היהלומים הנצחיים של לנון, שירים שהם אמנות גדולה באמת, שורטים כמה מהסצנות שמארחות אותם בבידור קולנועי מוצלח, שלא ממריא בכלל לפסגות הלנוניות. ובכל זאת, הסרט מלבב ומומלץ.

לאל פצ'ינו בן ה-75 יש כמה רגעי מפגני קסם וכריזמה כובשים, ואנט בנינג מופלאה כמנהלת בית מלון שכמעט וניצת רומן ביניהם. המפגש הראשון בין מיליונר הרוק המוחצן למנהלת המופנמת הוא סצנה קומית-רומנטית שנונה ופשוט נהדרת. גם רוברט פלאמר הוותיק מצטיין כמנהל האישי של פצ'ינו-קולינס. דומה שכל השחקנים נהנים מרוחו הטובה של התסריטאי דן פוגלמן שזו עבודת הבימוי הראשונה שלו. פוגלמן מטיס את פצ'ינו-קולינס מלוס אנג'לס של שיא סיאובו ותסכולו אל עיירה קטנה בניו-ג'רזי. שם הוא מאתר את בנו שנולד מלילה אחד עם מעריצה ושמעולם לא היה ביניהם שום קשר.

המפגש עם הבן, אשתו ההריונית והנכדה של קולינס, מעלה סוגיות טעונות על היכולת לקנות אהבה בכסף ולפצות על שנים אבודות באינטימיות מאוחרת. אבל הוא גם החלק החלש בסיפור, שקורס תחת דרמטיות יתר. היא נובעת מהתמודדות הבן מול מחלה קשה, שמעמיסה על התסריט משקולת רגשית מיותרת. קולינס עצמו רחוק מקו הגמר של חייו ושל הקריירה, למרות שהסרט מרמז על פשרות אמנותיות מכאיבות שימשיך לעשות. פשרות לשימור רמת חייו הגבוהה התלויה באמון מעריציו. לתחושתו, הם לא מצפים ממנו לאמנות מחויבת נוסח הצוואה הרוחנית הלנונית, אלא באים להופעות לקבל את להיטי משקל הנוצה המוכרים שלו.

יש כאן, בפוטנציה, הרבה חומרי גלם מעולים לבדיקה: מחסום הכתיבה הממושך, הקנאה בנעורים, העושר המופלג וההערצה שמשמרים חלקים ילדיים אצל אדם בשלהי חייו, הגבולות והזליגות של הזיוף והאמת בין האמנות לבין החיים הפרטיים.

כאמור, זה רק סרט ראשון בהוליווד על כוכב מוזיקה מזדקן, ולא ברור מדוע תעשיית הקולנוע המסחרית נמנעה מכך עד כה. נכון שמרבית רוכשי הכרטיסים באולמות הם ילדים, אבל דור הבייבי בומרז האמריקאיים הם כוח קנייה עצום. הם אלה שמשמרים את תעשיית ההופעות של כוכבי הרוק הוותיקים כה משתלמת, אז למה לא לשרת אותם מסחרית גם בקולנוע?

הסרטים היחידים שנגעו בנושא היו "זה מוכרח להיות המקום" החלש מלפני 4 שנים עם שון פן בתפקיד הראשי, ו"סטיל קרייזי" הנהדר משלהי האלף שעבר, שבו השחקן הבריטי המצוין ביל ניי עמד בראש להקת רוק מתאחדת ומזדקנת.

"דני קולינס" מנסה לנצל את מעטפת ההצלחה, האמנות וההזדקנות כדי לספר על פיוס משפחתי והתאהבות בגיל השלישי, ואת זה הוא עושה ברגשנות, ובלא מעט קסם. ומעליהם, כאמור, שורים שיריו המושלמים של גאון הרוק שיישאר לנצח רק בן 40.

* ציון: 8