סולידריות חוצה גבולות

בתחילת השבוע חתמה נציגות של 600 מטפלות בצהרונים בירושלים, המאוגדות ב"כוח לעובדים", על הסכם המסדיר את תנאי עבודתן של גננות וסייעות ומנהיג שכר חודשי קבוע לעובדות, גבוה מהשכר הקיים. מדובר בהסכם עם גננות בארגון ציל"ה בירושלים, שהועסקו כעובדות-קבלן, דבר שהוא בבחינת פריצת-דרך חדשה בגל ההתארגנויות של השנתיים האחרונות.

על חתימת ההסכם החדש דווח בצמצום רב בעיתונות הישראלית. למען האמת, התקשורת הישראלית צודקת כשהיא מתעלמת מאירועים כאלה. אין בהם תיאורים של סרטי בורקס על "מזרחים" ו"אשכנזים", אין בהם נאומים על קמעות, אין בהם עלבונות תרבותיים, ואין בהם דיבורים על "שבט לבן", "השד העדתי", פריבילגיות או דברי הבל אחרים, שמילאו את המרחב הציבורי הישראלי בחודשים האחרונים.

אכן, החתימה על ההסכם הייתה אירוע "קטן" שנגע לגורלן של כמה מאות עובדות, רובן דתיות, שהיו בתחתית סולם ההכנסות. באופן אובייקטיבי, אין להשוות בין החשיבות של אירוע זה לבין התמרונים של חברי הקואליציה החדשה, אשר התקיימו באותה שעה, ובאמצעותם הם ממשיכים לסדר לעצמם, למקורביהם, למגזרים שאותם הם מייצגים, סדרה של הטבות, תוספות תקציביות, והעברות "חד-פעמיות" בעלות של מיליארדים על-חשבון משלם המסים. עלות ההסכם החדש לא הייתה מכסה אפילו חצי מתג המחיר של סלילת כביש, שעוד ייסלל למאחז כלשהו בדרום השומרון.

אלא שבחשבון ארוך טווח, את ההסכם הזה, והסכמים דומים שנחתמו בשנתיים האחרונות, יש לשפוט על-פי השינוי העצום שהם מחוללים, ועוד יחוללו, בחברה הישראלית. ההסכם בירושלים, קטן ככל שיהיה, הוא רק דוגמה אחת למה שמתרחש בשוק העבודה, וביחסים בין עובדים למעבידים. בשנים האחרונות נחתמו הסכמים לא מעטים, מהם "גדולים" - בחברות כמו מגדל, סלקום, פלאפון - מהם קטנים, מהסוג שנחתם עם גננות ציל"ה. במקביל, מתנהלים מאבקים ארוכים ומרים לחתימה על הסכמים קיבוציים הנוגעים לגננות במשפחתונים, לנהגי אוטובוסים, ולקבוצות רבות של עובדים שנאלצים להיות משועבדים להעסקה קבלנית.

גל ההתארגנויות במשק הוא בין היתר תולדה של המחאה החברתית של 2011. אלה נוצרו גם על רקע התחושה שהשכר במשק, לגבי 90% מהעובדים, הוקפא בפועל, בשעה שהפריון והרווחיות המשיכו לעלות. אך הקמתם של ועדי עובדים הוא מהלך אשר עשוי לעורר שינויים לא מעטים באופן שבו עובדים מסתכלים על הדרך הטובה ביותר לשפר את מצבם. הקמת ועד עובדים היא הפגנה של אמונה בהתארגנות ובסולידריות, לאורך זמן. כל חוזה קיבוצי במקום אחד משפיע מיד על קבוצת עובדים במקום אחר.

בפועל, הסכמים אלה מביאים לשינויים בחלוקת ההכנסות, והשפעתם על זרמי ההכנסות במשק תהיה הרבה יותר חזקה מכל הסכם קואליציוני שייחתם בין פוליטיקאים מגזריים לחלוקות השלל התקציבי לאחר בחירות.

אך גם כאשר דבר זה הופך למובן, ספק אם הוא יזכה להבלטה. בראייה של החודשים אחרונים, הקמת ועדי עובדים, סכסוכי עבודה וחתימה על הסכמים, הם אירועים "משעממים". ואף-על-פי-כן, מנקודת ראות של האינטרסים של רוב האוכלוסייה, צריך לשוב והבליט את המשמעות העמוקה שיש להתפתחויות אלה. חלוקת השלל המגזרי שלה אנו עדים בימים אלה, היא תולדה ישירה, בלתי נמנעת, של הדיבור על "שבטים עדתיים", של תרבות העלבונות השבטית, של הצגת ישראל כפדרציה של עדות.

לעומת זאת, הדרך של התארגנות עובדים על בסיס של זכויות קולקטיביות, הגנה על תנאי עבודה, סולידריות חוצה גבולות של עדה או שבט, מובילה לדרך פעולה אחרת לחלוטין, שבה חלוקת שלל מגזרית אינה אפשרית. לכן היה כל-כך חשוב להבליט את ההסכם ה"קטן" שהושג השבוע בירושלים. יש בו יותר תקווה מאשר כל נאום צדקני של פוליטיקאי מהקואליציה אשר יישמע בעת הצגת הממשלה השבוע.