מונופול רבני

היו ימים שבהם שר האוצר דאז, והיום ראש-הממשלה, בנימין נתניהו, חזר ציין את שמה של אירלנד בכל הרצאה ושיחה, כדוגמה למודל כלכלי מוצלח שיש ללמוד ממנו. אירלנד הקטנה והצעירה, הוצגה כמקרה-מבחן מצוין למדינה נחשלת מבחינה כלכלית, שהצליחה להתאושש באופן מרשים ביותר, לחוות שינוי חברתי וכלכלי יוצא דופן, ולשנות את פניה. כל זאת, לא במנותק מהעובדה שבהיותה דמוקרטיה שפעלה היטב, הממשלה שיתפה את כל שכבות האוכלוסייה בהתפתחות הכלכלית, מה שסייע גם להתפתחות החברתית.

אמנם מאז, אירלנד נפגעה קשות מהמיתון הכלכלי וכיום היא מתאוששת מחדש, אבל בימים אלה, כשאירלנד עלתה לכותרות בעקבות משאל-העם שהעניק לקהילה הגאה את הזכות להינשא כחוק במדינה, מעניין לחזור ולהשוות בין ישראל לאירלנד, הפעם מזווית אחרת לחלוטין.

אירלנד היא מדינה בת פחות ממאה שנה, שבדומה למדינת ישראל עברה סכסוך עקוב מדם, היסטוריה כלכלית מפותלת, והחברה שבה עדיין נמצאת בתהליכי עיצוב. בעשורים האחרונים, הציבו האירים בראש סדר העדיפויות לשינוי, גם את הנושא של זכויות האזרחים בתחום הדת והמדינה. ב-30 השנה האחרונות החלו האירים להגדיר מחדש, שלב אחר שלב, את מושג המשפחה בחוק ולעצב מחדש את חייהם של המיעוטים במדינה.

השינוי קרה כתגובה לשנים של שליטה מאסיבית של הכנסייה הקתולית בחוק האירי, שבאופן רשמי מפריד בין דת למדינה, אך בפועל מונחה ברובו על-ידי גורמי הדת. אמנם יש עוד כברת-דרך ארוכה שעל האירים לבצע, בעיקר בנושא זכויות נשים על גופן וחוקיותן של הפלות, אבל השינוי האזרחי החל כבר לפני 30 שנה, ב-1993, אז הפכו האיריים את היחסים ההומוסקסואליים לחוקיים באירלנד, דרך 1995, כשבמשאל-עם הפכו את הגירושים לחוקיים; ובשנת 2009, גם הכירו במושג ובמוסד של "ידועים בציבור".

בתמיכתו המלאה ראש-הממשלה, אינדה קני, ובמהלך מעורר תקווה של שר הבריאות, שהצהיר על היותו הומוסקסואל לפני מספר שבועות, התרחש אחד משיאי אותו שינוי אזרחי, כשהאירים יצאו במשאל-עם, והצביעו בעד אישור התיקון בחוקה האירית לנישואים חד-מיניים ברוב של 63%. אמנם הכנסייה איימה בסנקציות ומחנה-הנגד ניהל קרב עיקש עד הרגע האחרון, אבל האזרחים החליטו שגם למיעוטים מגיעים אופק ותקווה. מעניין, שהכנסייה הצהירה בתגובה, מאז פרסום תוצאות המשאל, כי כנראה עליה 'לבדוק את עצמה' לנוכח רצון העם. מסתבר, שגם המערכת הדתית יכולה להבין כי ישנן רפורמות שחייבות להתבצע.

וכך, האירים אמרו את דברם בהליך דמוקרטי, שהקיף את תושבי הערים הגדולות שהספיקו להתרגל לאחת הסצינות הגאות המעניינות באירופה וגם את תושבי הכפרים הנידחים השמרניים. רובם בחרו להעניק לציבור הגאה זכות בסיסית - הזכות לנישואים. עם זאת, חשוב לציין שהמשאל לא היה מתאפשר, לולא הממשלה האירית הייתה מובילה את רוחות השינוי.

ונחזור להשוואה בין ישראל לאירלנד. נראה שכאן, בישראל של 2015, קורה תהליך הפוך. נתניהו סיים עם ההשוואות לאירלנד, וכבר שנים אינו מציע שום אופק למיעוטים החיים במדינה. אמנם מגילת העצמאות הגדירה את ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית", אך נדמה שהגדרתה כיהודית שולטת בחוק הישראלי ביד רמה, בניצוחו של מוסד הרבנות שהולך ומתבצר בעמדותיו, ואיננו מראה סימני גמישות ברוח הזמן.

בימים שבהם מדינה כמו אירלנד מתקדמת ומאפשרת נישואים חד-מיניים, ממשלת ישראל מאפשרת לרבנות הראשית לחזק את שליטתה הפוליטית בדין האישי. זאת, על אף שיותר מ-90% מהציבור החילוני בישראל סבורים כי יש לבטל את מונופול הרבנות, ובסקרים ישנו רוב גורף שתומך בנישואים חד-מיניים ואזרחיים בישראל. הציבור הישראלי, בדומה לאירי, כבר בשל לשינויים. אז למה הממשלה לא מצטרפת?

וכן, הדבר קשור מאוד גם לסכסוך הפלסטיני שמעצב את חיינו ומנוהל בקיפאון תמידי, מה שמשפיע גם על קיפאון בטיפול בנושאים האחרים, לרבות זכויות הציבור הגאה, העולים מחבר-העמים, בני העדה האתיופית ועוד - שאינם יכולים להינשא כחוק בישראל, ונאלצים למצוא פתרונות אחרים, עוקפים, כי תחום הדת והמדינה נשאר הרחק מאחור, ונותר בידיהם של מתחזקי המונופול הרבני.

ובמה מקביל התהליך הזה לתהליך שהתרחש באירלנד? גם שם, השינוי החברתי החל כשהאירים סיימו להתמודד עם הסכסוך הקטלני מול בריטניה, והחלו לבחון את מצבם הפנימי.

הממשלה בישראל לא מציעה פתרון נראה לעין למאות-אלפי אזרחים שזקוקים לאלטרנטיבה למערכת הדתית השולטת. היא איננה מקיימת איתם כל שיח לגבי מצבם. לנתניהו כדאי דווקא עכשיו להשוות בין ישראל לאירלנד, שתי המדינות הצעירות למודות הקרבות והקונפליקטים, ולבחון מה ניתן היום ללמוד מההתפתחות המחשבתית שעבר העם האירי ומהתפתחות השלטון בו.

הכותבת היא מנהלת תוכן ופרויקטים בתנועת "ישראל חופשית"