לא מאמינים בנו

כולם מדברים על החרם הבינלאומי. על הסיבה מדברים הרבה פחות

הפגנה אנטי ישראלית / צילום: רויטרס
הפגנה אנטי ישראלית / צילום: רויטרס

א. בזמן האחרון, אולי שמתם לב, אני בדיאטת כאסח בכל הנוגע ללומר דברים נחרצים ורציניים על נושאים ברומו של עולם. את הקלוריות החסרות אני משלים באסוציאציות. הרבה יותר נעים ככה, במיוחד בקיץ. כי הרצינות היא חמין, האסוציאציה - אבטיח.

ובכל זאת, בתוך עמי אני חי, וכולם מדברים כל הזמן על דברים רציניים מאוד בנחרצות רבה, מה שמקשה מאוד על הדיאטה שלי. הפיתויים, אני אומר לכם, הם בכל מקום ואני חייב להיות חזק עם האסוציאציות, לא ליפול למלכודת. הנה, עכשיו כולם מדברים פתאום על החרם נגד ישראל. מה אני עושה? פשוט מאוד, כמעט בכל פעם שמדברים על חרם, אני מוצא את עצמי נזרק בחדווה אסוציאטיבית למושב האחורי של כל המכוניות שהיו לנו בילדותי: הסובארו צהוב-בננה, הפיאט האדומה, הפז'ו-סטיישן הירוקה וכמובן הרנו ארבע הצהוב-ביצת חופש. מכוניות עליזות ורועשות.

זהו זיכרון ילדות מוטורי, אבל אני עושה בו שימוש רטורי כדי להזכיר שכבר היינו בסרט הזה. אני גדלתי בחרם על ישראל וזה היה נורא! לא היו לנו כל מיני סוגים של מכוניות, וכל מיני סוגים של משקאות קלים וכמעט גווענו בצמא. תקופה קשה, בלי לשתות פפסי ברכב טויוטה, אבל עברנו אותה. מהחרם ההוא יש לי זיכרונות די טובים בסך הכול.

בכל מקרה, את החרם ההוא על ישראל עברנו, נעבור עוד אחד. אבל ברור שזו בכלל לא השאלה, נכון?

ב. אם משחקים באסוציאציות לחרם, יש לי עוד אחת: כמעט בכל פעם שמדברים על חרם, אני לא יכול שלא להיזכר שמתישהו בתיכון עשו עליי חרם. זו הייתה ישיבה תיכונית בתנאי פנימייה וכולם היו בחבורות. קשה להסתדר בלי חבורה כמו שיודע כל מי שלמד בפנימייה או ראה סרטי כלא (וישר אני נזכר בזוג האסירים האמריקאים שברחו השבוע מהכלא). אני לא זוכר מה בדיוק קרה, איך או למה. הפרטים קומטו והודחקו והם מאוחסנים עמוק במגירה שזרוקה בתחתית ארון הפוך במאחורה של מחסן נעול בתוך אזור תעשייה נטוש בעיר שספגה אסון גרעיני - כלומר בתת המודע שלי. כנראה שסר חני בעיני מישהו, אולי הייתי תרגיל במנהיגות או קורבן של התערבות. כל זה לא משנה עכשיו.

חרם הוא פרקטיקה מקובלת למדי בקרב ילדים. חרמות מוטלים ומבוטלים כל יום, כלאחר יד. עכשיו, כשיש לי ילדים, אני רואה באיזו מכה מדובר גם אם השפעתה קצרה. מסיפורי המזעזע, כל מה שאני זוכר זה את ההתחלה: הלם מוחלט. אתה נכנס לחדר, כולם יוצאים. מספר בדיחה בשיעור, כולם מתעלמים. שואל שאלה, איש לא עונה. במקלחת אף אחד לא מתקרב אליך. במסדרונות אתה פוסע כאוויר. אם הייתה סיבה, אין לך מושג מהי ואיש לא אומר לך. יכול להיות שהכול הסתדר מהר מאוד, איני זוכר. מהחרם הזה יש לי זיכרונות פחות טובים אמנם, אבל בפרספקטיבה - אם אתם שואלים אותי, הפרספקטיבה לאסוציאציה היא כמו החבית ליין - כל העניין נרשם יותר כחוויה מאשר כטראומה.

אז אם אני עברתי את זה, כל המדינה יכולה לעבור את זה. אבל ברור שזו בכלל לא השאלה, נכון?

ג. חרם. איני יכול שלא לתהות איזו אסוציאציה לחרם מתעוררת אצל כל האנשים שמדברים על חרם. לאן הם נזרקים, ראש הממשלה והשרים, כשהם נואמים בלהט על "חרם"? לאן מעיף אותם דמיונם? הרי לא יכול להיות שאין להם דמיון, נכון? אני מאמין שאין אדם בלי דמיון ואני מאמין שכל מילה שנאמרת כמו לוחצת על לינק בנפש. בעצם, זה אפילו לא לינק, לפעמים זה יותר כמו המודעות המעצבנות שקופצות לך כל הזמן. מה האסוציאציה שלהם? על מה הם חושבים כשהם מדברים בכזה להט? במה הם נזכרים כשהם יוצאים למתקפה נגד שונאינו?

פתח סוגריים. אסוציאציה בעברית זה "תסמיך". לא מת על המילה הזו. לעומת הצליל המרחף והקליל שיש לרעותה הלועזית, מציגה המילה העברית כבדות סמיכה ומהבילה. בלשוננו התהפכו האבטיח והחמין והמילה שמפעילה את מערכת ההקשרים במוחנו כבר אינה מעלה אסוציאציה של מגע עדין של כנפי פרפר, אלא תסמיך גושישי ומהביל של מרק שעועית שנשכח בשמש. מצער לומר, אבל האמת שזה מתאר טוב יותר את מרבית נבחרינו. סגור סוגריים.

ועדיין, אי אפשר שלא לתהות מה עובר בראשה של איילת שקד כשהיא קוראת "להחרים בחזרה את מי שמחרים אותנו". ברור לי שטובת ישראל עומדת לנגד עיניה, השאלה היא מה רובץ במחסן שמאחורה. ואיזה ניצוץ נדלק בראשה של ציפי חוטובלי כשהיא כותבת למן דהוא "לא לקחת חלק בתעשיית השקרים הלא הוגנת"? ומה מבליח בראשו של ישראל כץ כשהוא מציע לחייב חברות הניגשות למכרזים "להתחייב שלא לתת יד לשום חרמות בעתיד"? הוא חושב על דברים חשובים, אבל מה לוחש השד על הכתף. וכמובן, בנימין נתניהו. מה הולך שם בתוך הראש של הראש כשהוא מתריע, מורה, קורא או מודיע? הייתי מת להיות זבוב על נוירון בתוך המוח הזה.

איני יכול שלא לתהות על כל הדברים האלה אף שגם לי ברור שזו בכלל, אבל בכלל, לא השאלה. אז בסדר, כולם היו ילדים ולכל אחד שק פנימי מלא אסוציאציות. נו, אז מה? סביר להניח שגם נסראללה היה תינוק חמוד. רוב התינוקות חמודים. זו אולי לא השאלה, אבל תמיד עוזר להתנחם בידיעה שתוך כדי שאנשים אומרים דברים, הם חושבים על דברים אחרים.

לא מאמינים לנו / איור: תמיר שפר
 לא מאמינים לנו / איור: תמיר שפר

ד. למרות מה שכתבתי בהתחלה, קשה לי מאוד להתאפק. נכון שכרגע אין ממש חרם, ואף שהגלגלים בתנועה, די קשה לראות אחד רציני מתגבש. אבל הדיבור תמיד מקדים את המעשה.

מהחרם הקודם יצאנו כמו גדולים, מומחים אומרים שהוא אפילו הועיל למשק הישראלי. השבוע פרסם מכון ראנד האמריקאי אומדן שלפיו חרם חדש יעלה לנו 6 מיליארד דולר (לא כולל נזקים עקיפים רבים) לעומת שלום, מי זוכר מה זה, שיביא לנו רווח עצום של 123 מיליארד דולר. אינתיפאדה חדשה תעלה כבר כ-250 מיליארד דולר.

אבל עזבו רגע כסף. הדבר המטריד בחרם הוא המסר הלא כל-כך סמוי שלו - אף אחד כבר לא מאמין שאנחנו, ישראלים ופלסטינים, יכולים לפתור פה משהו לבדנו. אפילו אנחנו, משני הצדדים, מאמינים בזה פחות ופחות. התייאשו מאיתנו. ויותר מייאוש, זהו מסר של זלזול. אי אפשר לסמוך עלינו שנפתור ת'עניינים שלנו לבד, מוכרחים לכפות עלינו. גם המתנגדים לחרם, כל אחד וסיבותיו, חשים את אותו הזלזול. תאמינו לי, דיברתי עם כולם. פעם עוד דיברו חיובי, על תמריצים. זה מת.

"מיטב השיר, כזבו", כתב ר' משה בן עזרא. מיטב החרם, סיבתו. כולם מדברים על החרם, על הסיבה מדברים פחות. בשבוע שעבר ציינו 48 שנים למלחמת ששת הימים ולכיבוש, בסוג של אדישות ציבורית. מלבד בשוליים, החרם הוא נגד הכיבוש. לא נגד ישראל. וגם אם תקראו לו שחרור, לכיבוש (ואזרום אתכם בחלק מהמקרים), זה לא ישנה את העובדה שאנחנו כובשים עם אחר. חמישים שנה עוד רגע ואין הסדר באופק.

באופן עקרוני אני בעד נשק החרם, ונגד חרם על ישראל, אבל כאמור לעיל: מאחר שאף אחד כבר לא מאמין שהצדדים הניצים יוכלו לפתור את זה לבד, בסוף זה יהיה חייב להגיע מבחוץ. בצורת חרם או בצורה אחרת. די מדכא.

דרור פויר
 דרור פויר