"באל-על לא רצו לשבור את דמות הדיילת, שהיא בהגדרה מינית"

הדרישה של אל-על מהדיילות לנעול נעלי עקב מול הלקוחות מאירה את ההבדלים המגדריים במקומות העבודה וגם סותרת את המחויבות של הארגון לדאוג לבריאות עובדיו ■ עו"ד נחום פינברג, המייצג את אל-על, טוען כי הדרישה לעקבים היא לגיטימית, בדיוק כפי שאפשר לדרוש מנהג לחבוש כובע

נעלי עקב / צילום: שאטרסטוק
נעלי עקב / צילום: שאטרסטוק

בשבוע שעבר נחלץ שר הכלכלה אריה דרעי לעזרת דיילות אל-על והכריז כי דרישת מעסיקים מעובדות לנעול נעלי עקב היא התעמרות בעבודה, אפליית נשים וסיכון בטיחותי ובריאותי שיש למגרו. השר אף פנה לנציבת שוויון הזדמנויות בעבודה ומנהלת מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית בעבודה במשרד הכלכלה, והנחה אותן לפעול מול המעסיקים בעניין. בינתיים הדרישה הוקפאה בעקבות המחאה, אבל היא מעלה את השאלה העקרונית לגבי משמעותה.

הדרישה למראה מסוים בעבודה מתכתבת עם הטרנד המתרחב בשנים האחרונות לקוד לבוש מסוים בעבודה. ברבים מהארגונים מונהג קוד לבוש כזה, שבדרך כלל נועד למנוע מראה מרושל או לא צנוע בעבודה: הוא כולל קשת רחבה של וריאציות, כמו: חולצות מכופתרות לגברים (או חליפות בענפים מסוימים) וחצאיות באורך מסוים לנשים, והנחיות גורפות שלא להגיע עם גופיות או מחשופים.

אבל הדרישה לעקבים גבוהים מאירה את ההבדלים בדרישות המראה בין גברים לנשים. רק לפני שבוע חשפנו ב"גלובס" את דוח קטליסט, הסוקר את מצב המנהלות ב-2014: 6 נשים בלבד כיהנו כמנכ"ליות בכל 100 החברות הכלולות במדד ת"א 100, ו-32% מהנשים החזיקו בתפקידים ניהוליים אף שהיו 47% מכוח העבודה בשוק.

המצב העגום הזה עשוי להשתקף בין היתר בתפיסת המראה הנשי במקומות העבודה. לדברי הכלכלנית ד"ר הגר צמרת קרצ'ר ממכון ון ליר, מפתחת מדד המגדר ומרצה במרכז האקדמי שלם, "ללבוש יש שלושה אפקטים נפרדים: הראשון נוגע לאופן שבו אנשים נתפסים - ומחקרים מראים שנשים שלבושות בצורה יותר גברית נתפסות כיותר מתאימות לניהול ובעלות תכונות מנהיגותיות.

האפקט השני הוא התפיסה העצמית של נשים. נשים בעצמן רוצות להתלבש בצורה שמראה את הנשיות שלהן, שבין היתר באה לידי ביטוי בנעילת נעליים עם עקבים ובגדים צמודים - ולא רוצות שיפגעו להן בזה, כי הן רוצות להרגיש יותר יפות והן חייבות את זה. האפקט השלישי הוא הפיזיולוגי. יש בעקבים נזק לטווח ארוך. מעל גיל 35 שני שלישים מהאוכלוסייה סובלים מבעיות בגב וזה משהו מאוד אקוטי. אפשר להסתכל על זה בהקשר ההיסטורי, שבו נשים חנקו את עצמן במחוכים ונטו להתעלפות. גם נשים שהולכות על עקבים הן יותר מהוססות, נראות פחות יציבות, מטופפות, הולכות מאחור כי קשה להן ללכת".

- ואיך כל זה קשור לשוק העבודה?

"בשוק העבודה שלושת האפקטים האלה מחדדים את ההבדל המגדרי בעבודה: יש פה הצהרה שהיא מאוד בוטה: חשוב לנו מאוד שיהיו לכן סממנים נשיים מובהקים: תרגישי כמו אישה, תיתפסי כאישה במרחב הציבורי ובהיבט הפיזיולוגי תזוזי כמו אישה, תלכי יותר לאט. ברגע שדורשים את זה מציגים למעשה מול הלקוחות שיש לנו פה נשים על עקבים, נשים לראווה - כך אישה צריכה להיראות. ואישה שנראית ככה - קשה לה יותר לנוע במרחב העבודה וגם בכלל. אם היא על עקבים - היא לא יכולה לברוח, היא חלשה".

אם נקשר את זה להטרדה מינית בעבודה, ונתייחס ל"האשמה" הרווחת שצורת לבוש מסוימת מעודדת או מצדיקה הטרדה מינית - "הרי שדמות הדיילת/ מלצרית/ אחות מככבת בכל מיני פנטזיות מיניות" - מוסיפה צמרת-קרצ'ר, "באל-על לא רצו לשבור את דמות הדיילת, שהיא בהגדרה דמות מינית".

"נושא הנראות בעבודה ובמהלך קבלת מועמדים לעבודה דומיננטי יותר בקרב נשים" - אומרת לילך רייניש, שותפה בחברת נט אנד וורק, מומחית באיתור, גיוס והשמה. "בשנים האחרונות אני שומעת ממעסיקים את המילה 'פרזנטטיבית' או בעברית 'ייצוגית'. בדרך כלל מדובר בדרישה מגדרית. מבקשים עובדת ייצוגית ולא עובד ייצוגי. בעולם העבודה יש קודים שלפיהם גברים הם תמיד עובדים שלבושים באופן שמכבד את התפקיד. ככל שנשים הצטרפו לשוק העבודה, יותר ויותר סגנונות נראו בשטח ולכן השתרשה מגמה לבקש שעובדת תתלבש באופן מסוים ותיראה באופן הולם. אם בעבר הדרישות היו לעובדים מוקדי ניסיון מקצועי, היום למראה יש תפקיד חשוב בגיוס וגם אני כמי שמתווכת, מאתרת וממליצה, שמה לב לכך משום שהלקוחות מחשיבים מראה והופעה".

"כמו הקופאיות בשופרסל"

אם נתייחס להיבט הבריאותי, הרי שמחקר בריטי מ-2008, של הפדיאטרית ומגישת הטלוויזיה אמה ספל, מצא שאלפי נשים בבריטניה עוברות מדי שנה ניתוחים לתיקון נזקים מנעילת עקבים. הסכום שהן מוציאות מגיע ללא פחות מ-29 מיליון ליש"ט בשנה. המחקר מצא שמחצית מהנשים נועלות יום יום עקבים וארבע מתוך עשר נשים חוו תאונות של עיקום הקרסול על עקבים.

למרות זאת, עו"ד נחום פינברג, המייצג את אל-על, טוען שהדרישה לעקבים היא לגיטימית, בדיוק כפי שאפשר לדרוש מנהג לחבוש כובע. "דיילת שתביא אישור שיש לה בעיות גב או בעיה אחרת שמונעת ממנה לנעול נעלי עקב ואישור מרופא תעסוקתי - תקבל פטור, בדיוק כמו פטור מנעליים גבוהות בצבא".

לעומתו, עו"ד דפנה שמואלביץ', שותפה במשרד רובין שמואלביץ', המתמחה ביחסי עבודה, טוענת שיש להתייחס להיבט הבריאותי של נעילת נעליים על עקבים ומשווה את זה לסיפור הקופאיות בשופרסל שנאלצו לעמוד בזמן מתן השירות עד שהכנסת חוקקה חוק שאוסר על העסקה בעמידה, שזכה לכינוי "חוק הקופאיות". "לדעתי העניין הוא בריאותי. הדיילות מספרות שזה לא אנושי לעבוד על עקבים. כפי שמעסיק צריך לדאוג לסביבה בטוחה ונטולת סיכונים עבור העובדים, בלי חוטי חשמל שמבצבצים מהקירות - כך הוא צריך לדאוג לתנאים שיאפשרו לעובדים לשמור על בריאותם".

לדברי גלית תגורי-משה, הבעלים של "התמרה" ומנכ"לית בית הספר Mema לניהול מודרני, צריך למצוא את דרך האמצע בין דרישות הארגון לטובת העובד. "לקוד הלבוש חשיבות בגיבוש ארגוני לקראת או כחלק משינוי ארגוני. זה מחולל שינוי בתחושת העובד, אבל גם חשוב לשמור על win win: זאת אומרת שדיילת לא תבוא עם נעלי אצבע, אבל אם העקבים יהיו גבוהים מדי, זה לא יחולל שינוי אלא יחבל בתחושות של העובדות כלפי הארגון.

"אני מנסה למצוא את דרך הביניים: אני עובדת עם ארגונים וגם עם בני אדם. בתור ארגונים יש לנו איזו חובה להראות פנים ייצוגיות: אי אפשר לאפשר לדיילת להגיע עם נעלי אצבע; אבל גם הנוחות, הבריאות והיציבות חשובות וצריך למצוא פתרון הולם: יש מספיק נעלי עקב שהן נוחות ואפשר לממן אותן עבור הדיילות. ארגון הרי לא רוצה שעובדת תסבול מכאבי גב ותשכב בבית. הארגון צריך להשכיל לראות את האמצע: גם את האינטרסים שלו וגם את הזכויות של העובדים".

עקבים עולים ביוקר
 עקבים עולים ביוקר