בלי גבולות: כשהווירטואלי הופך ממשי יותר מהחיים עצמם

חוקרת התרבות הדיגיטלית ענבר מיכלזון-דרורי מסבירה איך הגבולות המיטשטשים בין הממשי לווירטואלי משפיעים על התרבות, ותוהה אם מריסה מאייר שוב הייתה צעד אחד לפני כולם ■ מיוחד ל"ליידי גלובס"

מאריסה מאייר / צילום: רויטרס
מאריסה מאייר / צילום: רויטרס

מיד לאחר פטירתו של בעלה דיוויד, ספדה לו שריל סנדברג בדף הפייסבוק שלה. היא כתבה על השנים הנפלאות שחלקו יחד, ועל האהבה שתמשיך להתקיים גם לאחר מותו. סנדברג נשאה הספד וירטואלי מלא אהבה בספרה ציבורית לגמרי, אך כסמנכ"לית התפעול של פייסבוק נראה הדבר כמעט טבעי או מובן מאליו. מאות בכירים מעמק הסיליקון ספדו אחריה לבעלה, באירוע שלמעשה לא היה יכול להתרחש בעולם הממשי - לוויה דיגיטלית מתמשכת הכוללת תמונות, זיכרונות והרבה מילות פרידה, שיישארו חקוקים לנצח במצבת הנתונים הגדולה.

סנדברג היא אחת מאותן נשים מצליחות, אשר מבינות היטב כיצד הגבולות בין האישי לציבורי נקראים לבירור מחדש בעידן הדיגיטלי. כנסיכה הבלתי מוכתרת של עמק הסיליקון, זו שפייסבוק הצליחה לחטוף אליה ישירות מהמתחרה הגדולה גוגל, וכמיליונרית בזכות עצמה, היא כמובן הייתה יכולה לזכות בשקט ובפרטיות באבלה הפתאומי.

אם ניזכר בנסיכה אחרת, הנסיכה דיאנה שמצאה את מותה הטרגי בניסיון בריחה מצלמי פפראצי בפריז, נגלה כי מה שנראה פעם כעניין של חיים ומוות, כיום כבר נתפס כלא הכרחי. הגבולות נפרצו, ולעתים נדמה שלא היו שם בכלל. בין דברי ההספד בלטו גם מילותיו החמות של ברק אובמה, ותגובתה של האלמנה שלא איחרה לבוא. לעשות לייק לנשיא ארה"ב, אכן, עולם חדש נברא.

המקרה של סנדברג מלמד כי ברמה התרבותית גם מושג האבל עובר שינוי בעקבות הטכנולוגיות החדשות. לאירוע תרבותי, המתרחש במרחב של רשתות חברתיות, יש כללי טקס שונים, למשל האופן שבו מותר לכולם להספיד את המנוח ולא רק למעטים ולנבחרים שראוי שיעמדו אל מול הקהל.

באופן דומה, גם הצטרפותו של אדם לחברה השתנתה מבחינה תרבותית, והטקס החברתי המתרחש סביב לידה הופך לציבורי מאי-פעם. אם עד לפני כמה עשורים גברים המתינו מחוץ לחדר הלידה, כיום רגע לאחר שהלידה מתרחשת כל אחד ברשימת התפוצה כבר מקבל בהודעת טקסט את התמונה של הילוד הטרי ומעט לאחר מכן כבר מצוינת לידתו ברבים בפייסבוק, משרד רישום האוכלוסין החדש של ימינו.