אשמים עד שלא הוכחה חפותם

יריביו של תת-ניצב אפרים ברכה, ששלח הבוקר (א') יד בנפשו, כבר ממהרים לפרש את ההתאבדות כהודאה באשמות שהועלו נגדו בתקשורת בשבועות ובחודשים האחרונים, ואשר החלו להיבדק במחלקה-לחקירות-שוטרים (מח"ש). לטענתם, "אם מצפונו של ברכה לא היה מציק לו, הוא לא היה שולח יד בנפשו".

מנגד, חבריו ומוקיריו טוענים כי ברכה התאבד דווקא משום שידע כי הוא חף מפשע ובעקבות העוול הכבד שנעשה לו על-ידי חלקים בתקשורת, על-ידי תנועות שנלחמות בשחיתות, וגורמים נוספים.

האמת היא, כי להסיק מסקנות לגבי אשמתו או חפותו של אדם עקב החלטתו להתאבד, יהיה מעשה לא נבון וחסר אחריות.

בחיבורו "המיתוס של סיזיפוס" הקביל הסופר אלבר קאמי את החיים המודרניים לגורלו של גיבור המיתולוגיה, סיזיפוס, שנגזר עליו לגלגל אבן לראש הר גבוה, רק כדי לראות כיצד היא מתגלגלת בחזרה במורד, וחוזר חלילה. "די במאבק על הפסגה כשלעצמו, כדי למלא בשמחה את לב האדם", כתב קאמי.

אפרים ברכה כבש בחייו פסגות רבות, והתמודד עם קשיים לא מעטים. בין היתר, הוא ניהל בזמנו את חקירתו של רוצח ראש הממשלה, יגאל עמיר; הביא, להבדיל, להרשעתו של שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, וטיפס בעקשנות ובהתמדה לצמרת המשטרה. ברכה היה נתון לאיומים של גורמי פשיעה, ועמד איתן מול הטענות כי נתן שוחד לרב יאשיהו פינטו והתמודד בנחישות מול פינטו עצמו, שבו ראה סמכות רבנית. ולאורך כל השנים הללו הוא בחר בחיים.

אם אפשר בכל זאת להסיק מסקנה כלשהי מהמקרה של ברכה, ובמנותק מהחלטתו לשלוח יד בנפשו, התובנה היא שהמקרה מדגים שוב את השחיקה המסוכנת שחלה בעקרון "חזקת החפות" בישראל. דומה שבעידן האינטרנט, הטלוויזיה הרב-ערוצית והטלפון הסלולרי, איבדנו את היכולת להמתין בסבלנות, ולאורך זמן, עד שתתברר אשמתם או חפותם של חשודים ונאשמים בפלילים.

אנחנו שופטים אנשים בתקשורת ובמרחב הציבורי עוד לפני שניתנה להם ההזדמנות הנאותה להגיב לטענות נגדם, או להוכיח את חפותם. יצוין, כי הסבל שבני-אדם אלה חווים בגין הפרסומים השליליים הוא לעתים חמור לא פחות מהסבל שהם חווים בגין העונשים שמטילים בתי-המשפט על האשמים.

אין הדבר אומר חלילה שהתקשורת לא צריכה לפרסם, ובהרחבה, מידע על אנשי ציבור ושליחי ציבור החשודים בשחיתות ובפלילים. להיפך. היטיב לכתוב זאת היום העיתונאי יואב יצחק, שהוביל את המתקפה על ברכה: "תפקידה של תקשורת חוקרת במדינה דמוקרטית, הוא לחשוף חשדות למעשים בלתי כשרים. תפקיד זה מתעצם ומתחייב כאשר החשדות נוגעים לאישים בכירים במערכת אכיפת החוק".

אכן מילים כדורבנות. אולם יצחק שכח כנראה לציין, שגם לדרך הבאת המידע לציבור יש חשיבות. לעיתונות יש אמנם את הכלים לחשוף מידע, אך אין לה את הכלים, וזה גם לא תפקידה, לחרוץ דינו של אדם ולקבוע אם הוא אשם או חף מפשע. אפרים ברכה לא הורשע בדבר על-ידי שום בית-משפט. יתרה מכך, ברכה מעולם לא הועמד לדין פלילי, ולמעשה אפילו לא נפתחה חקירה רשמית בנוגע לחשדות שהועלו נגדו בשבועות האחרונים. להיפך, מהחשד המרכזי שעלה נגד ברכה בדבר קבלת שוחד מהרב פינטו, הוא יצא נקי.

אבל כל הדברים הללו כמעט נשכחו מלב. עד הטרגדיה שקרתה היום.