מחזיקים חשודים כבני-ערובה

לאחרונה פורסם הדוח המערכתי הראשון של נציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, בראשות השופטת (בדימוס) הילה גרסטל. הדוח, שאותו כתבה עו"ד ענת קרוננברג-אורנשטיין, עסק באופן הטיפול בתיקים פליליים שהוחלט על סגירתם, ומצא עיכובים בלתי סבירים במתן הודעות לחשודים בעבירות, לעיתים תכופות אחרי חודשים ולעיתים אפילו אחרי שנים (!).

ברור כי לא נעים להיות במעמד המפוקפק של חשוד בעבירה. אך כדי לקיים מערכת אכיפת חוק, החברה מוכנה להשלים עם הסבל הרב, המועקה האינסופית והחרדה העצומה הנגרמים לחשודים, על אף שנגד רובם לא מוגש בסופו של דבר כתב אישום.

מהדוח עולה עוד כי בפרקליטות ובמשטרה לא ממש מזדרזים להודיע לחשוד שהוא יכול לישון בשקט. מצידם, כך נראה, שלא יישן. חשוד יכול לא לישון טוב שנה (בממוצע) עד שיחליטו לסגור את התיק נגדו; ושנה נוספת (בממוצע) עד שיטרחו להודיע לו; וביחד - כשנתיים - 2.5% מתוחלת חייו.

פשטות ההצעה שבדוח לפתרון מיידי של בעיה זו היא מדהימה: לשלב בטופס שעליו חותם הפרקליט עם סגירת התיק, גם חתימה על הודעה לחשוד שלפיה כבר מותר לו לישון. הנה סיבה לאופטימיות: עם הכנסת הטופס החדש לפעולה, יודיעו לחשודים מיידית על ההחלטה לסגור את התיק.

פן נוסף בדוח הוא התגובות. מקומם לקרוא את תגובת הפרקליטים שלפיה הנציבות לא מוסמכת לבקר את שיקול-הדעת המקצועי שלהם.

ראשית, אני כן הייתי מעניק לנציבות סמכות לבחון גם את שיקול-הדעת המקצועי של הפרקליטים, לפחות כשמדובר בטעויות שיטתיות משמעותיות. שיקול-הדעת העצמאי של הפרקליט איננו פרה קדושה, כשם שאפילו שיקול-הדעת העצמאי של שופט נבחן בדיעבד על-ידי ערכאת הערעור.

שנית, הנציבה השכילה לבחור נושא ביקורת מינהלי-טכני לחלוטין, שאיננו מערב שיקול-דעת מורכב: מה יותר פשוט מלהודיע לחשוד שהוחלט לסגור את התיק נגדו?

לפי הדוח, צוות הביקורת נפגש עם כל פרקליטי המחוזות, והללו כלל לא טענו שיש כאן עניין של שיקול-דעת. כך שחוששני שמאחורי הטענה הזו מסתתרת תפיסת תפקיד מוטעית של חלק מהתובעים, שכנראה טועים לחשוב שמותר להם להחזיק את החשודים כבני-ערובה.

הסבר מאולץ שהוצע הוא שכאשר מדובר בתיק (עם כמה חשודים) שבו הוחלט להגיש כתבי אישום רק נגד חלק מהחשודים, בפרקליטות מעדיפים שלא לסגור את התיק נגד האחרים, כי אולי במהלך המשפט יימצאו ראיות גם נגדם. לפי ההיגיון הזה, אולי עדיף להחזיק את רוב האזרחים במעמד של חשודים...

אפשרות מטרידה אחרת לאי-סגירת תיקים היא שבמודע בוחרים להחזיק אנשים במצב של איום. לפני שבועות ספורים פורסם מקרה שחשפה הנציבות, שבו אדם הוחזק כחשוד ברצח במשך 17 שנים (!). ההסבר שהציעה פרקליטת המחוז הוא שהתיק לא פוענח.

כחברה המתיימרת להיות נאורה, אנו מצהירים שאדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם הוכחה אשמתו, אך אולי בפרקליטות יש הסבורים כי אדם הוא חשוד עד שיוכיח את חפותו.

האפשרויות הללו מעידות על תפיסת תפקיד מעוותת, והן מחייבות חינוך והסברה בקרב התובעים, אשר מייצגים את הציבור. תובע חייב לנהוג בהגינות מרבית ולא בשרירות. כשם שעליו להגיש כתב אישום במקרים המתאימים - כך בכל יתר המקרים עליו לשחרר את החשוד ולא להחזיקו כבן-ערובה.

ובנוגע לעצורים שמחכים להכרעה בתיק בעניינם, אם לא תצליח הדרך האלגנטית שהציעה הנציבות - עם סגירת התיק גם הודעה לחשוד בהתאם - אציע מנגנון שבו הפרקליט שנמנע מלשחרר את מי שראוי לשחררו, ישלם פיצויים על כל יום של איחור.

הבעיה היא שבמדינה שבה אפילו על מעצר-שווא לא נוטים לפצות, לא יקבלו במהרה את הצעתי.

בשורה התחתונה, הדוח מוכיח שטוב מאוד שסוף-סוף הוקם גוף שתפקידו לבקר את הפרקליטות. חבל שסמכויותיו של גוף הביקורת אינן די רחבות ואינן מעוגנות בחוק.

■ הכותב הוא ראש החטיבה למשפט פלילי ולקרימינולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, מחבר הספר "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות".